סקר העצמאות קובע: דתיים מחייכים יותר

בקרב הציבור הערבי בארץ המגמה דומה, אם כי במידה מובהקת פחות: 51% מגדירים את מצב רוחם "טוב מאוד" או "די טוב", לעומת 36% המגדירים אותו "די רע" או "רע מאוד"; 49% מעריכים בחיוב את מצב הרוח של כלל הציבור (30% חושבים שהוא "די רע" או "מאוד רע"); וכשני-שלישים מעריכים את הישגי המדינה "טובים מאוד" או "די טובים". באשר לאופטימיות לגבי העתיד ולרצון לחיות בישראל, בהשוואה לרצון להגר - כשני-שלישים מערביי ישראל אופטימיים באשר לעתיד המדינה, ורוב מוחלט מהם - 94% - מעוניינים להמשיך לגור בארץ.

עוד נבדק בסקר האמון במערכות המדינה השונות: ל-91% מהציבור היהודי יש אמון בצה"ל כיום, אבל רק ל-57% יש אמון בבית-המשפט העליון, ל-43% באמצעי התקשורת, ל-39% במשטרה, ל-34% בממשלה, ל-30% בכנסת ול-21% בלבד במפלגות. הנתונים המקבילים בציבור הערבי הם טובים מעט יותר (67% רוחשים אמון לבית-המשפט העליון, 55% לתקשורת, 40% לכנסת, 33% למשטרה ו-31% לממשלה ולמפלגות), למעט האמון הנמוך בצה"ל (22% בלבד).

נתון מעניין היה בקרב מצביעי יהדות התורה - מהם רק מחצית הגדירו את מצבם האישי "טוב מאוד" או "די טוב", וכרגע חשו כך במישור הלאומי.

עוד עולה מהסקר כי 68% מהישראלים סבורים שבישראל של 2009 יש סיבה לחייך. רוב החייכנים הם בני המגזר הדתי (85%) והמסורתי (72%) בהשוואה לחילוניים אצלם רק 62% נוהגים לחייך באופן תדיר.

כיצד מתיישבים החיוכים והשמחה עם העובדה שרק מחצית ממצביעי יהדות התורה הגדירו את מצבם האישי טוב? אולי מאמר הגמרא "גם זו לטובה", ישפוך אור על הנושא.