מרגרינה יותר מעניינת מאפרים הלוי / יעקב ריבלין

החלטת שופטת בית הדין לעבודה נילי ארד לאפשר את השבתת המשק לארבע שעות בלבד שיבשה הצגה מושקעת שתוכננה בקפידה במשך חודש ימים. עיני הדקדקן והיסודי לא השאיר פינה אחת בלתי סגורה, לא ציבורית ולא משפטית. הכרזת סכסוך העבודה נעשתה לפי כל הכללים המקובלים. הסיכומים מראש עם כל ראשי הוועדים הגדולים נתפרו עד הפינה האחרונה (כולל ההבטחה ששיפור שכרם של עובדי הקבלן ילווה בתוספת מתאימה לעובדים הוותיקים כדי לשמור על פער הדרגות).

דעת הקהל הוכנה כראוי בידיעות מתוזמרות היטב על סבלם של עובדי הקבלן והפוזה של מגן זכויות החלשים של המזכיר הנמרץ שויפה ולוטשה על ידי הטובים שביועצי דעת הקהל שניתן לרכוש בכספי המיסים של החברים.

גם התזמון, כנהוג אצל עיני, היה מושלם. שבועיים אחרי החגים ושבוע לאחר פתיחת מושב הכנסת. עובדי הוועדים הגדולים שתמיד ששים אלי שביתה (מכוח הסעיף בהסכם הקיבוצי המזכה אותם בהחזר מלא של ימי השביתה, בדרך כלל על חשבון המדינה) לא אוהבים עיצומים בתקופת החגים – למרות שנזקם רב יותר – מחשש לאובדן הבונוסים המיוחדים על עבודה מעבר לשעות העבודה המקוצצות בתקופת החגים.

עיני מצידו ידע כי שביתה בזמן החגים או לפניהם חייבת להיות קצרה – כי יש גבול ליכולת הסבל של האזרח הקטן שאם הוא כועס יותר מדי הוא מתחיל להאשים דווקא את מארגני השביתה ולא את הממשלה.

גם עכשיו לא התכונן עיני לייסר את תושבי ישראל יתר על המידה. בניגוד למאבקי שכר רגילים וכיפופי הידיים הקבועים בתקופה שלפני חידוש הסכמי העבודה, המאבק הפעם היה על תדמית. עיני לא יכול היה להשלים עם העובדה שכמה צעירים חסרי מנוח משדרות רוטשילד הצליחו להעביר את נתניהו על דתו – דת הקפיטליזם האמריקאי – ולהוציא ממנו הישגים חברתיים שההסתדרות לא חלמה מעולם אפילו להיאבק עליהם.

שכלו הקר והבהיר של העופר הנ"ל לימד אותו שאחרי יישום דו"ח טרכטנברג לא יישאר לו דגל אחד להתכסות בו. באיזו עילה הוא יצדיק בפעם הבאה את השביתה המסורתית להעלאת שכרם של עובדי הנמלים והוועדים הגדולים במשק? בכובד המיסוי המוטל על שכבות הביניים? נתניהו הולך לשפוך על שכבות הביניים הטבות מס בסגנון שנות השבעים העליזות (שהסתיימו כידוע במשבר הנורא של שנות השמונים, עם אפס יתרות מט"ח וצעד אחד לפני פשיטת רגל מוחלטת. אבל זה כבר נושא בפני עצמו).

הנימוק הקבוע של שחיקת השכר גם הוא עומד לצאת מהאופנה בעקבות ירידות המחירים שוועדת הריכוזיות עומדת לכפות על המשק לאחר שבירת המונופולים הגדולים.

לו ניתן פרס נובל על תחמנות יצירתית, כנראה שעיני היה אחד המועמדים הבולטים. וזאת בזכות הרעיון המבריק להטיל פנס על הפינה האפלה ביותר של המשק הישראלי. כל כך אפלה עד שאיש מקודמיו של עיני בראשות ההסתדרות – כולל הוא עצמו עד שזרחה עליו שמש התבונה בעודו צולע על ירכו בעקבות ראשי המחאה החברתית – לא חשב להיכנס אליה.

כי במי הדברים אמורים? תחתית החבית של החברה הישראלית: עובדי שכר מינימום בעבודות בלתי מקצועיות. אנשים שלא משלמים מס ארגון להסתדרות העובדים וכאלה שרק מחכים שיום העבודה ייגמר כדי להביא פת לחם הביתה. מי בכלל סופר אותם?

ההחלטה להשבית את המשק למען אותם חלכאים ונדכאים עמדה להפוך את עיני מעוד מזכ"ל הסתדרותי עם אמביציות פוליטית למנהיג חברתי אמיתי. במיוחד כאשר הוא מצליח לגייס למערכה את העשירון העליון של העובדים השכירים בישראל שמביא הביתה בין שלושים לארבעים אלף ש"ח לחודש. קרל מרקס ופרידריך אנגלס לא חלמו על אחוות פועלים מזוקקת מזו.

מאחר והמטרה לא היה כסף עיני לא נזקק ליותר משלושה ימים של שביתה כללית שבעקבותיה היה נפתח המו"מ המתוכנן מראש עם הממשלה. ביום שני תוכננה השבתה של מרבית המגזר הציבורי (במגזר הפרטי אף עובד לא מוכן לשבות על חשבונו וחושש למצבו הכלכלי של מקום עבודתו), בימים שלישי ורביעי תוכננה הקלה מסוימת בהתאם לכמות הזיעה המקובלת על פניו המאופרות של ראש הממשלה.

ביום חמישי היה אמור בית הדין לעבודה להציע את שירותי התיווך שלו בין הצדדים. מה שהיה מעניק לעיני את כותרות עיתוני יום שישי.

הקרדיט הגלוי על קלקול התסריט הוא של השופטת נילי ארד. הקרדיט האמיתי הוא של בנימין נתניהו. גם מי שלא מעריך את סגולותיו התרומיות של ראש ממשלת ישראל (ובכללם סרקוזי ואובמה ששכחו לכבות את המיקרופונים בוועידת הגי' עשרים וריכלו בחופשיות על בן בריתם היקר, ראו במדור 'פכים'), חייב להודות שהוא מפגין לאחרונה כישורים פוליטיים מעוררי השתאות. כאילו לגם ממעיין של חכמה נסתרת שמיקומו נגלה אליו, ורק אליו, בחזון ליל קיץ. אפס טעויות בהתנהלות מול המחאה החברתית. אפס טעויות בהתנהלות המדינית. אפס טעויות בניהול הקואליציה.

גם המזל מאיר לו פנים באופן שמעורר חשד למעורבות על טבעית. מי ששמע את ציפי לבני בשבוע שעבר במליאת הכנסת לא יכול היה אלא לומר: אשרי ראש הממשלה שככה לו. כשנאום של יו"ר אופוזיציה מצטלצל כאזעקה מקולקלת של חנות תכשיטים בשבת –בשילוב יבבה רווית יגון של עגונה שבעלה עוד לא חטף מכות בניו יורק – זה אומר שאופוזיציה יש רק בהודעות לעיתונות ולא במליאה.

כשמבקר המדינה סוגר את פרשת ביבי טורס בהערה בלתי מחייבת – זה אומר שגם הוא מבין מי האיש החזק היום במדינה (כבר נכתב והוכח כאן מספר פעמים שלינדנשטראוס עט על חלשים כמו תן על פגרים. ראו התהפוכות שביחסו לישי בפרשת השריפה בכרמל: משיסוי פופוליסטי בזמן שזה שכב על המוקד ועד היחס שהוא מפגין כלפיו כעת). כשאבו מאזן מרגיז את האמריקאים בטירוף ואלו מאפשרים לבנות אלפי דירות בשטחים – זו מתנה שיורדת ישר ממרומים.

בפרשת חיסול השביתה הכללית היה לנתניהו גם מזל וגם שכל. ובסדר הפוך. הוא לא חיכה עד שיובל שטייניץ ילמד לדקלם את הטקסטים של נערי אגף התקציבים המתנגדים לכל שינוי במצב הקיים (אפרופו שטייניץ, השבוע הוא קיבל תגבורת חשובה בדמותו של יועץ התקשורת רב השנים והמוניטין של השר ישי, רועי לחמנוביץ. אם הוא ידברר את שטייניץ כמו שדברר את ישי, הוא בוודאי יהיה מרוצה מאוד) והקדים אותו בהודעה שאכן יש ממש בטענות על קיפוח עובדי הקבלן וצריך להידבר כדי לשפר את מצבם.

המזל שלו היה שהדיון על השביתה התקיים באולמה של שופטת שקולה ששאלה ברוב היגיון את השאלה הבאה: אם הממשלה מודיעה שהיא מוכנה להידברות אמיתית מה ההיגיון של השבתה כללית במשק? ובמילים אחרות: מר עיני, תרגיע. יש היום ראש ממשלה שמוכן לשפוך כסף על בעיות חברתיות.

שוק העבדים

ערב לפני שהשופטת ארד שלחה את שני הצדדים לשתות מים קרים, נפגש השר ישי עם עופר עיני בתל אביב. רמת החברות האישית בין השניים היא ככה ככה, אבל שניהם עומדים בראש מערכות שמייצגות או אמורות לייצג ערכים חברתיים.

בסיומה של הפגישה יצאה הודעה ולפיה התנועה מזדהה עם המאבק למען זכויות עובדי הקבלן ותפעל לשיפור מצבם. מנוסח ההודעה לא ממש היה ברור האם ההזדהות היא רק עם זכויות העובדים או גם עם ההחלטה להשבית את המשק בצורה כה ברוטלית.

מעבר לפגישה האמורה לא הייתה התייחסות של גורם חרדי כלשהו לנושא. אפילו יו"ר ועדת הכספים, ח"כ הרב משה גפני, שדעה מוצקה לו בכל עניין פיננסי ומשקי העולה על הפרק, לא הנפיק אמירה שיש בה ללמד על עמדתו ביחס לזכויות עובדי הקבלן.

שלא לדבר על יתר עמיתיו לסיעה השקועים כל אחד בתחומי המגזר שהוא מופקד עליו. מקלב – פניות הציבור ועזרה פרלמנטרית לגפני. אייכלר – תגובות חרדיות לבעיות הזמן והשעה. וליצמן בענייני בריאות הציבור. ובכלל, מה להם ולזכויות עובדים חילוניים? במחננו אין כמעט עובדי קבלן וזכויות העובדים נשמרות כדת וכדין על ידי יהודים יראים ושלמים המדקדקים בדיני ממונות ודיני עבודה לפי הכלל של "הכול כמנהג המדינה" כמו בהלכות קריאת שמע.

התפיסה של מה לנו ולנושא זה באה לידי ביטוי נאה במאמר של פובליציסט חרדי רב השפעה באחד מחינמוני יום שלישי. "העילה לשביתה שהוכרזה אתמול מעלה כתב אישום חמור מאוד נגד החברה החילונית והנהגתה מכל הצדדים. לפתע פתאום התברר שעשרים אחוז מכלל העובדים הינם עובדי קבלן חסרי זכויות. אין מי שיכול לרחוץ בניקיון כפיו בנושא זה. לא הממשלה ולא ההסתדרות".

המסקנה הכתובה: הסוציאליזם החילוני פשט את הרגל. המסר העולה: אצלנו הכול בסדר. מאחר והפובליציסט הנ"ל הוא גם איש מעשה המצוי בעולם הפרנסה חזקה עליו שהוא גם בדק את הדברים בסביבתו הקרובה והתמלא אושר ממראה עיניו.

המצב האמיתי בשטח הוא, למרבה הצער, שונה לחלוטין. ישנם במחננו אלפי עובדים ועובדות שיכולים להתקנא באותם עובדי קבלן שזכויותיהם הנרמסות עולות כעת לדיון הציבורי. לא שיש הרבה מה לקנא במתפרנסי שכר מינימום בעבודות לא מקצועיות שהם התחתית של החברה הישראלית, אבל מצבם של המקבילים להם אצלנו גרוע פי כמה וכמה.

עובד קבלן שפוטר ולא קיבל פיצויים כדת וכדין מוצא את דרכו לבית הדין לעבודה בתוך עשר דקות. אצלנו יש רבים שבולעים את הרוק בדממה ולא מעזים לפנות לבתי הדין לממונות. הסיבות לכך רבות ומגוונות. לעתים המעסיק הוא גוף גדול ומקושר היטב שלא ממש כדאי להסתבך איתו. לעתים ישנו לחץ משפחתי שלא לתבוע את המעסיק מפר הזכויות מחשש שיבולע לבני המשפחה האחרים שעדיין עובדים אצלו. ולעיתים העובד והמעסיק גם יחד הם חברים באותה קהילה וכאשר מדובר במעסיק מוסדי יש לחץ סביבתי כבד להניח לו.

הגיע הזמן, כמדומנו, לשים את הדברים על השולחן ללא מורא וללא משוא פנים. המצב הגרוע ביותר בתחום יחסי עובד מעסיק, הגובל לעתים בגזל גמור, הוא בתחום החינוך. לפני שהפיוזים נשרפים לכמה מהקוראים נקדים ונאמר במי לא הדברים אמורים. הם לא אמורים ברשתות החינוך הגדולות המתנהלות בשקיפות ועליהן מפקחת המדינה המממנת אותו במאה אחוזים או בכמעט מאה אחוזים. שם הכול מנוהל לפי הספר והמושג של רמיסת זכויות כמעט ולא קיים. לא מדובר גם במוסדות פרטיים רבים שגם אם ידם לא משגת לשלם כמקובל בשוק הם אומרים זאת מראש וכל המתקבל בשעריהם יודע בדיוק לאן הוא נכנס.

התופעות שיצוינו להלן מתייחסות לעובדים ועובדות רבים המועסקים במוסדות שמתוקצבים על ידי המדינה ברמת תקצוב שמחייב אותם לשלם לעובדיהם לפי סולם שכר ותנאים מצד אחד. מצד שני, הרמה אינה כזאת שמחייבת את המדינה לפי חוק לפקח על ביצוע התנאים הנדרשים כפי שהיא מפקחת על הרשתות הגדולות.

לתוך הפרצה הזאת נכנסים מיעוט לא מבוטל של מוסדות וארגונים שעובדיהם יכולים לרייר קנאה מול עובדי הקבלן במגזר הציבורי הכללי שאת זעקתם יוצאת ההסתדרות הכללית לזעוק. משיקולים פופוליסטיים אמנם וכאמור, אך לפחות יש מי שיזעק.

יום אחד בלשכתו של סגן שר החינוך הרב מנחם אליעזר מוזס מנפץ כליל את תיאוריית 'אצלנו הכול בסדר' השוררת בחדרי הסיעות החרדיות ובראשם של פובליציסטים בעלי שני זוגות משקפיים: אחד שחור לפגעי המגזר הכללי. אחד ורוד לנעשה בתוך מחננו אנו.

אמרנו יום אחד? לא מדויק. תלוי באיזה יום. אם נופלים על יום של סיורים בשטח המתבצע בערך שלוש פעמים בשבוע אי אפשר להתרשם מכלום. בימים אחרים אפשר לשבת ולבכות. נהר של דמעות עשוקים נוזל שם מבעד לאפרכסות הטלפוניות.

הסיפור השכיח ביותר הוא של זכויות סוציאליות הכי בסיסיות שלא ניתנות. על הפרשות לקרנות פנסיה שלא מבוצעות. על פיצויים שלא משולמים ועל שכר שרואה את רצפת המינימום מלמטה. הלהיט של החודשים האחרונים בתחום התלונות הוא של קרנות ההשתלמות. לא זכות שמחויבת על פי חוק לכל עובד במדינה, אבל כסף נטו שמועבר על ידי משרד החינוך למוסדות הוראה למען יפקידוהו בקרנות על שם העובדים.

בלשכתו של הרב מוזס שומעים את התלונות אך במרבית המקרים ידם קצרה מלהושיע. מה הם כבר יכולים לעשות? להעביר את התלונות הלאה לגורמים המקצועיים הרי אסור. הם עלולים חלילה להפעיל סנקציות ולסגור חלילה מוסדות. המקסימום שהם מרשים לעצמם זה לייעץ לפונים לפנות לבתי הדין אליהם כפופים המעסיקים. התשובה בדרך כלל היא: ומי יפרנס את המשפחה שלי לאחר הגשת התביעה? המעסיק הרי אומר לנו שעל כל אחת שעוזבת מחכה אוטובוס שלם בחוץ.

לפעמים מי שפונה הם מנהלי המוסדות עצמם. זאת לאחר שביקורת של משרד החינוך מגלה כי כספים שהועברו לשם מתן זכויות לעובדים לא הגיעו ליעדם. כאן המקום לספר כי במשרד החינוך הוקם לאחרונה צוות מיוחד שתפקידו לבדוק כיבוד זכויות עובדים במוסדות מתוקצבים. כאשר הביקורת מגלה אי סדרים שאין להם הסבר של ממש, מוטל על המוסד קנס של שלילת תקציבים בסך העשוי להגיע למאות אלפי שקלים.

ומעשה שהיה במוסד שפנה ללשכת סגן השר מוזס בבקשה לפעול לביטול קנס בסך של 180 אלף שקלים שהוטל עליהם בגלל אי הפרשות סוציאליות לעובדים. כמה שבועות קודם לכן פנו אליהם העובדים של אותו מוסד בתלונה על המצב האמור. ב

לשכה מצאו עצמם בין המצרים. מצד אחד, זעקת העובדים העשוקים. מצד שני, המוסד הזועק געוואלד. מצד שלישי, העסקנים המקושרים לחלונות הגבוהים של אותו חוג אליו משתייך המוסד מפעילים לחצים כבדים (ולא צריך לפרט לטובת מי).

אז מה תעשה ולמי תדאג אישיות פוליטית החפצת חיים לקדנציה הבאה? הפתרון שמצאו בלשכה הוא שב ואל תעשה. הניסיון במקרים דומים קודמים העמיד אותם במצב לא נעים מול הפקידות המקצועית במשרד. אנחנו דואגים לעובדים שלכם ואתם מגנים על המעסיקים – נזפו בהם הפקידים.

לפחות בנושא אחד יכולים היו עובדי הלשכה להעביר את הפונים למקומות אחרים. מדובר במענק שהשיג בשעתו ח"כ הרב משה גפני בסך אלפיים ש"ח לכל עובדי ההוראה בישראל, חילונים וחרדים כאחד. ברשתות הגדולות ובמרבית המוסדות הפרטיים בראשם עומדים אנשים הגונים הועבר המענק בשלמותו לעובדים. במקומות אחרים המעסיקים במצטבר אלפי עובדים ועובדות העדיפו להשתמש בכספים לכיסוי גירעונות. איך עושים את זה בלי להותיר עקבות? בנושא זה מוטב שלא נרחיב את הדיבור. מה גם שיש שלא טרחו לעשות אפילו את זאת. בלשכתו של גפני עסקו בנושא זה רבות ובמקומות מסוימים הצליחו לתקן את העוולה. במקומות אחרים ותקיפים יותר גם הם נאלצו להרים ידיים.

והנה תקציר של מכתב שנשלח לכותב השורות לפני מספר שבועות: "אצלנו במוסד מפרישים עבורנו לקרנות השתלמות אך דאגו להחתים אותנו מראש על שטר חוב בסך משוער של הסכום שיצטבר אחרי שש שנים. כאשר הקרן משתחררת, אנו צריכים לפדות את שטר החוב בסכום שעומד לרשותנו. אמרו לנו שזו הדרך היחידה להחזיק את המוסד ומי שלא, יסכים שיחפש לו מקום עבודה אחר". על החתום פלוני אלמוני עם שבע בקשות ותחנונים ששמו לא יפורסם.

ועוד לא נגענו בפטנט של פיטורין אחרי עשרה חודשים ומשלוח העובדים ללשכת התעסוקה לקבלת דמי אבטלה לחודשי החופש, גם כאשר המדינה מתקצבת את הגוף המשלם לאחד עשר חודשים. לתשומת ליבם של הנוהגים כך: לפני כחודש התקיים דיון בין בכירי הביטוח הלאומי ופקידים במשרד החינוך. הראשונים בדקו ומצאו כי מספר התביעות לדמי אבטלה קופץ בחודשי הקיץ בערים מסוימות בעשרות אחוזים. הם ביקשו לדעת האם למשרד החינוך יש יד וחלק בתופעה. התשובה שקיבלו תעמוד בייסוד נהלים חדשים לקבלת דמי אבטלה בענף ההוראה שייצאו בתוך מספר חודשים.

ברמה זו או אחרת, התמונה העגומה שוררת גם במגזרי תעסוקה פנימיים אחרים במחננו. הסיבה לכך אחת היא: עודף היצע מול ביקוש. כאשר על כל משרה פנויה מחכים (ובעיקר מחכות) עובדים רבים, וכאשר הקודים הפנימיים מקשים על פנייה גם לבתי דין לממונות את המחיר תמיד משלמים החלשים.

האם יום אחד תיפול זעקתם על אוזניים קשובות שבידן להשפיע? האם יום אחד יעסקו הח"כים החרדים לא רק בתגובות צעקניות על דברי הסתה מטופשים אלא גם במה שנוגע ללחם ולמרגרינה של אלפי עובדים עשוקים? כמו שהספקנו להכיר אותם אנו מאוד מאוד סקפטיים.