שלום, שמי שמעון. אבא לארבעה ילדים מתוקים, ברוך השם. אנחנו גרים בבניין חמים ונחמד, עם שכנים מצוינים מכל הבחינות. חוץ מעניין אחד קטן ומורט עצבים: התפיסה של השכנים שלנו ממול לגבי המושג "שמירת הפיקדונות".
לשכנים שלנו יש חבורת ילדים אנרגטית במיוחד. עכשיו, אין לי שום דבר נגד שמחת חיים או מרץ בריא של ילדים – אדרבה, ילד שמח זה סימן מובהק לחינוך טוב ובריא. אבל כשאחד הילדים מחליט שהכביש הצר שלפני הבניין הוא לא סתם רחוב, אלא מסלול ניסויים סודי למשחקי מחבואים ותופסת, והוא בוחר לעמוד באמצע הנתיב בדיוק כשנהג משאית האשפה מנסה להיזכר איפה הוא השאיר את הקפה שלו, הדופק שלי קופץ ישר ל-180, והעיניים שלי כמעט יוצאות מהמקום מרוב בהלה.
בכל פעם שהייתי צופה במחזה המצמרר הזה דרך חלון הסלון, הלב שלי היה צונח. הייתי עוזב הכל, חוטף את הטלפון, מחייג לאביהם היקר ומשתדל להסביר לו בדאגה עמוקה: "שלום, מדבר שמעון. הבן שלך הרגע כמעט נכנס תחת הגלגלים של משאית האשפה. אנא ממך, תאסוף אותו פנימה לפני שיהיה מאוחר".
בהתחלה האבא עוד היה מגיב באיזושהי תגובה אנושית: "תודה רבה שמעון, אני מטפל בזה". אבל ככל שהימים עברו וההרגל המגונה של הילדים להשתעשע באספלט לא השתנה, התשובה שלו הפכה לקבועה, קרירה ושאננה במיוחד: "זה בסדר שמעון, הכל בשליטה, אנחנו שמים לב".
"שמים לב?!", רציתי לצעוק לתוך הטלפון כך שכל השכונה תשמע. הילד שלך כמעט בודק מקרוב את הלחץ באוויר של צמיג המשאית, ואתה קורא לזה "שמים לב"? איזה סוג של עין זו? הרגשתי שאני נתקל בחומה בצורה של אדישות. ניסיתי להסביר, ניסיתי להזהיר, אבל כשהצד השני נאטם וסומך על הנס כאילו מדובר בסעיף קבוע בתקציב המדינה, אין עם מי לדבר.
הבנתי באותו שלב שאני חייב להרפות מהניסיון לחנך אותו או לשנות אותו. כשאין שיתוף פעולה, אין טעם לכלות את הכוחות בשיחות סרק. הרפיתי ממנו, אבל עברתי לערנות מקסימלית בעצמי, ברמה של מבצע חשאי. כל חריקת בלמים ברחוב גרמה לי לקפוץ ממקומי.
כשפגשתי את הילדים שלו, החלטתי להסביר להם את גודל הסכנה. בלי להכניס להם חרדה ובלי לתאר להם מהיכן הצטרכו לגרד אותם ל"ע. פשוט דיברתי ללב שלהם בכל פעם שהייתה הזדמנות ראויה. אבל אז, קרה משהו שכמעט הפיל אותי: האמא שלהם פגשה אותי בחדר המדרגות, ואמרה לי: "תודה רבה על הדאגה, אבל אני מבקשת לא להכניס להם פחד, הם ילדים שמחים וחבל להרוס להם את זה".
כאן כבר הבנתי שהמצב באמת מורכב. הבנתי שההורים באמת לא מבינים את האירוע. פשוט הרפיתי.
ואז, קרה משהו... משהו ששם לכל הסיפור הזה סוף חתום ומוחלט.
זה היה יום ראשון אחר הצהריים, השמש עוד רגע שוקעת. עמדתי במרפסת, ואני רואה על המדרכה בחוץ את הבן הקטן שלו משחק בכדור.
פתאום, הכדור חמק לו, ולאחר שתי קפיצות גלש ישר למרכז הכביש. הילד, בלי להסתכל ימינה, בלי להסתכל שמאלה ובלי לחשוב פעמיים, פשוט זינק אחריו בין שתי מכוניות, ישר לתוך נתיב הנסיעה של הרכב המתקרב, ומי נהג ברכב?
אבא שלו, השכן האדיש בכבודו ובעצמו.
זה קרה בשבריר שנייה. השכן, שלא ציפה בשום אופן לצללית הקטנה שתגיח מבין המכוניות החונות, קלט את הבן שלו מולו ממש.
חריקה נוראית ומקפיאת דם של צמיגים שנמרחו על האספלט נשמעה ברחוב. הרכב שלו התנדנד בעוצמה, ננעל בטלטלה איומה, ונעצר – ממש, אבל ממש, סנטימטרים ספורים מגופו של הילד, במקרה הזה:
הבן שלו.
הדלת של הרכב נפתחה לרווחה. השכן יצא החוצה, כולו רועד כעלה נידף, לבן כמו גיר. הלב שלו דפק כמו פטיש, והוא עמד שם המום לחלוטין. הברכיים שלו כשלו כשהוא תפס את גודל הזוועה שנמנעה ברגע האחרון: הוא עצמו, בידיו שלו, כמעט פגע בבנו, שעוד רגע היה הופך לזיכרון רחמנא ליצלן.
שמעתי את הצרחות והבכי קורע הלב של הילד ההמום.
האבא ירד על ברכיו, חיבק את הילד שלו בכל הכוח, ונשבר בבכי מתוך מעמקי נשמתו. השלווה המדומה והאדישות שלו התרסקו לרסיסים בשנייה אחת.
אני לא הייתי צריך לומר מילה.
מאותו יום, הדברים השתנו מקצה לקצה. השאננות נעלמה כלא הייתה. השכן לא רק שהתחיל להשגיח בשבע עיניים, הוא פנה מיד לרשות, דאג להתקנת פסי האטה ברחוב, והילדים שלו? כבר לא היו מחוץ לבניין ב"כביש המשחקים".
אני יצאתי מכל הסיפור הזה עם מסר נוקב לחיים.
הורות אינה תוכנית כבקשתך, ואחריות אינה מושג ערטילאי. אנחנו נוטים לפעמים להתעלם מאזהרות, לזלזל בדאגה של אחרים ולומר "לי זה לא יקרה" או "אנחנו שמים לב" – עד שהסכנה מקישה לנו ישר על הדלת.
אל תחכו לרגע שבו תרגישו את הרעד בידיים כדי להתעורר. עם זאת, אם אתם נתקלים בשכנים או באנשים שאינם משתפים פעולה? הרפו מהם. אל תבזבזו אנרגיה על וויכוחים. היו אתם הערניים, השומרים והזהירים, כי לפעמים, הערנות שלכם היא החומה האחרונה שמגינה על החיים עצמם.
והאמת צריכה להדהד, בצורה הכי ברורה וכואבת: ילדים אינם עוד סעיף בלוח הזמנים הצפוף שלנו, והם ודאי לא משימה צדדית שניתן לנהל על הדרך, בין עיסוק למטלה. במרוץ החיים התובעני ובשגרה השוחקת, ניתן להגיע לעיתים קרובות לשאננות מסוכנת המפתחת אשליה כאילו הכל מובן מאליו, כאילו הנס הוא תוכנית עבודה קבועה, וכאילו הפיקדון היקר הזה ישמור על עצמו מאליו.
כמה חבל שאין חובת רישוי כדי לזכות בתואר "הורה"... אולי מבחן כזה היה מנער את האדישות, שובר את הזלזול ומעורר מחדש את ההבנה הפשוטה אך המרעישה: הופקדו בידינו נשמות, אוצרות יקרי ערך שהקב"ה הפקיד אצלנו למשמרת. אל לנו לחכות לטלטלה, לרגע של חרדה או לרעד שיאחז בידיים, כדי להבין איזה פיקדון קדוש ועצום מונח בין ידינו, ועד כמה גדולה האחריות לשמור עליו בכל רגע ורגע.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אל תחכו שהמציאות תנער אתכם, הפיקדון הזה יקר מדי בשביל לנסות עליו 'מבחני רישוי'