תעצמו עיניים ותנסו לדמיין את התמונה הבאה: ערב שבת קודש. השמש מתחילה לנטות לעבר המערב, הנשים בבית כבר הדליקו נרות, וברחובות הציבור החרדי משתרר השקט המבורך של כניסת השבת. ואז, בבת אחת - פיצוץ. "פרסום ראשוני ודרמטי!", זועקת ההודעה בקבוצות ה'נייעס', ומשם היא עוברת כאש בשדה קוצים. "דרמה בחסידות: האדמו"ר הובהל לבית החולים במצב קשה".
אלפי חסידים בכל קצווי תבל נוטשים את סידור התפילה, הלב שלהם צונח. מוקדי התהילים נפתחים מאליהם, דמעות זולגות על השולחן הערוך. הלחץ בשיאו. רק דבר אחד קטן חסר בסיפור הזה: האמת. האדמו"ר, כך התברר בדיעבד, אכן היה חלש מעט, אך שהה במעונו בנחת. לא בית חולים, לא אמבולנסים ולא נעליים.
אבל למי אכפת מהאמת כשיש "פרסום ראשון"?
>> למגזין המלא - לחצו כאן
המקור המוסמך? כוס קפה ודמיון מפותח
המחלה הזו, שניתן לכנותה 'וירוס הבלעדיות', הפכה למכת מדינה. המטרה מקדשת את כל האמצעים, והמטרה היא אחת: להיות זה ש"הוציא" את הידיעה ראשון. להיות ה"כוכב" שיגיע למחרת לשטיבל, יחזיק את כוס התה בביטחון עצמי מופרז, ויתענג על המבטים המעריצים של המתפללים שיגידו: "הנה, זה האדם שמעדכן את המלאכים, זה שקיבל עדכון ישיר מהקב"ה עוד לפני שהמכשור הרפואי צפצף".
השבוע זה קרה שוב. הראשל"צ הגאון רבי יצחק יוסף הגיע למרכז רפואי לפרוצדורה שגרתית שנקבעה חודשים מראש. בקושי דקה חלפה מרגע שהרב פסע במסדרון, וכבר ילדון תורן, חמוש במקלדת מהירה מדי, הפיץ הודעה בהולה על "אשפוז חירום". עולם התורה הספרדי רעש, הודעות הדוברות הרשמיות נאלצו לרדוף אחרי השקר, אבל המפיץ? הוא בשלו. הוא לא הסיר את ההודעה. למה שיסיר? הרי ה"טראפיק" כבר אצלו ביד.
חבילת גלישה ב-20 שקלים, נזק במיליונים
נשגב מבינתו של אדם בר דעת להבין מה המנוע מאחורי הנבזיות הזו. האם זו הדירה השכורה והצפופה באחד ממבואות ירושלים או באר שבע שגורמת להם לחלום על תהילת עולם מדומה? הרי כל מה שצריך זה 20.90 ש"ח לחודש עבור גלישה ללא הגבלה – ופתאום אתה "עורך ראשי" של עצמך. ללא עורך, ללא סינון, ללא מצפון וללא אחריות.
מי מדבר על צווי איסור פרסום באסונות, כשאנשים שומעים על טרגדיות משפחתיות דרך הודעה גסה בוואטסאפ לפני שהמשטרה הספיקה לדפוק על הדלת? מי מדבר על עוגמת הנפש המיותרת של בני משפחה שרואים את יקירם הופך ל"כותרת" בעודו נלחם על חייו, או גרוע מכך – כשמצבו יציב לחלוטין אך המקלדת כבר קברה אותו?
הגיע זמן לומר: די!
התופעה הזו שבה כל אחד חפץ להיות ה"מבשר" ולא משנה אם הבשורה היא שקר מוחלט, היא פשוט גועל נפש מזוקק. אם יש אדמו"ר שחולה, יש לו חסידות, יש לו גבאים, יש לו דוברים. הם ידעו מתי ואיך לעדכן את הציבור. הלחץ הזה של "להיות הראשון" לא מוסיף זכויות לרפואת החולה, הוא רק מוסיף דם, יזע ודמעות שווא.
אולי הגיע הזמן שנתחיל להוקיע את ה"כתבים" מטעם עצמם. אולי הגיע הזמן שנפסיק לצרוך את הנייעס הרעיל הזה, ונבין שמאחורי כל "פרסום ראשון" עומד לפעמים אדם שאיבד את הבלמים שלו תמורת עוד כמה לייקים בסטורי או בסטטוס.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
פשוט בושה. פשוט גועל. הגיע הזמן להחזיר את האמת לשולחן, ואת הילדונים עם המקלדות בחזרה למציאות.
0 תגובות