בבוקר חג 'שמחת תורה' תשפ"ד פרצה מלחמת 'חרבות ברזל' / 'שמחת תורה'. מאז, יותר מארבעה חודשים, שרוי עם ישראל בעיצומה של מלחמה עקובה מדם, במהלכה נהרגו יותר מ-1,500 ישראלים.
בפרוץ המלחמה, במשך שעות ארוכות, טבחו מחבלי החמאס בתושבי העוטף, בחיילי צה"ל ובאנשי כוחות הביטחון. יש שמצאו דמיון למעשיהם של הנאצים בשואה, בעוד אחרים, בהם הרב הראשי לישראל לשעבר ואחד משורדי השואה המוכרים, הרב ישראל מאיר לאו, שללו השוואה זו.
כמו במלחמה המתנהלת בימים אלה, כך החזרה לאחור בשעון הזמן, לשואה הנוראה, בה נרצחו ששת מיליונים מבני עמינו, חושפת אותנו לסיפורי גבורה מפעימים. רבות נכתב על נחישותם של הקורבנות לשמור על זהותם היהודית, אך מעט נכתב על בנות ונשים בליטא, חניכות גימנסיה "יבנה" שהוקמה ופעלה בחסות ראשי ישיבת טלז. גילויי העמידה הדתית שלהן לאורך תקופה של שלש שנים מהווים סיפור נדיר של גבורה יהודית.
בספרה החדש "בנות עמי מטלז" רוקמת חוקרת השואה, ההיסטוריונית אסתר פרבשטין, את סיפורן של בנות הקהילה הלמדנית בעיירה טלז, מתקופת תור הזהב דרך שנות הרעה ועד השיקום וההמשכיות.
גטו לנשים בלבד
גורלה של קהילת טלז משקף את מצבן של כל העיירות בליטא, שהושמדו בתוך כמה חודשים מפרוץ המלחמה, מסוף יוני ועד נובמבר 1941. ואולם, תופעה ייחודית התרחשה בתקופת השואה בטלז, שדומה שלא הייתה כמוה בעיירות אחרות בליטא – הקמתו של גטו ייחודי לנשים, רובן ככולן צעירות מאוד, לתקופת זמן מוגבלת של כחמישה חודשים עד חיסולו המוחלט של הגטו בסוף שנת 1941 (תחילת חודש טבת תש"ב).
כ-500 נשים צעירות ונערות שולחו לגטו בטלז והועסקו בעבודות שונות למען הליטאים, כשהן סובלות מתנאי חיים קשים, בדידות ואבל על יקיריהן. הן ניהלו בעצמן את החיים בגטו בתנאים קשים ובאווירה של אמונה ואחווה וכך עברו גם את הימים הנוראים תש"ב. בבוא החורף נשלחו גם הן לירי המוני בבורות המוות. רק כמה עשרות נשים ובנות ברחו מהגטו לחיי נדודים והסתתרו במשך למעלה משלוש שנים בתוך חברה ליטאית עויינת, תוך שהן מקיימות ביניהן קשר יוצא דופן.
כיצד שרדו בימים ההם, ובעיקר כיצד חיו חיים של משמעות, תוכן יהודי וחוסן בשנות הסבל והאימה המתמשכים? בימים אלה נחשף חומר ארכיוני מקורי שנשתמר בארכיונים בליטא ובארצות הברית וכן על ראיונות עם יוצאות טלז, יומנים ששרדו ומכתבים שהעבירו זו לזו במסתור.
תהילים בכתב יד
תופעה יוצאת דופן הנחשפה הייתה התהוותה של קבוצת בנות האומרות תהלים במסתור, מתוך כתב יד. סיפורן הובא לראשונה בקצרה בספרי הזיכרונות שכתבו ובהקשרו המיוחד בספר החדש. ראשיתה ביוזמה יוצאת דופן שהגתה ומימשה שושנה ברקמן (לימים הרבנית פריבלסקי), להכין לאחותה ספר תהלים כמתנת יום הולדת, לאחר שאיבדה את ספר התהלים שלה. זה היה אתגר לא פשוט.
שושנה יצרה לעצמה עששית קטנה, ובמחברת שקיבלה ממעסיקתה העתיקה בלילות את פרקי התהלים מתוך הסידור שבידה או מתוך הזיכרון. הכתיבה מילאה כל דקה שבה לא נקראה לעבודה, ואף הניקוד המדויק דרש עבודה מאומצת, אך "עברו עלי ימים ולילות מלאי תוכן... וכמעט לא נותר זמן למחשבות המאיימות", כך העידה אחר כך, תוך שהיא מוסיפה לתאר את מלאכת הכתיבה:
"לא תמיד היה לי דיו, אך מצאתי תחליף: היו לי אבקות צבע, בהן צבעתי את הצמר לסריגה ולאריגה. לתוך אבקת הצבע יצקתי טיפת מים וערבבתי, והרי לי דיו!. היו לילות שגם הצבע הזה אזל – אך הרצון להמשיך לכתוב לא פג, ואז הייתי דוקרת במחט את אצבעי, ובדם שניגר הייתי ממשיכה לכתוב את הפרק.
"בדחילו ורחימו כתבתי וניקדתי את פרקי התהלים האהובים עלי. פרקים רבים כתבתי מן הזיכרון, כי הסידור היה מוצפן במחבוא ולא תמיד הצלחתי להוציאו בטרם הכתיבה... שעות רבות הקדשתי למלאכת קודש זו. המלאכה גרמה לי הנאה מרובה, היא היתה קרן האור שלי באפלת החיים שחייתי... שינתה את מהלך חיי... התפילה גם שינתה את מצב רוחי, והתחלתי לחשוב באופן חיובי... לבסוף הגיע הלילה שבו הגעתי אל סופו של פרק ק"נ – מאה וחמישים פרקי התהילים הושלמו, כולם-כולם בכתב ידי".
שושנה הוסיפה למזמורי התהלים גם את החלוקה המקובלת לימי השבוע, והכול בכתב ברור ומדויק, נאה ומפוסק.
היא איגדה את הדפים בקש, כרכה אותם בכריכת המחברת הליטאית ושלחה את כתב היד לאחותה בת שבע ברקמן (לימים הרבנית שוורץ). בת שבע הודתה לאחותה בהתרגשות ובהתלהבות והציעה במכתב: "עלינו להקדיש בכל יום שעתיים לאמירת תהלים, יותר אין זמן".
מכאן ואילך היה ספר התהלים לנחלתן של "אחיות" נוספות (זה היה כינוי הצופן של הבנות במסתור) – בת שבע העתיקה מזמורים שנשלחו ל"אחיות" בדואר החשאי, ואמירת התהלים נעשתה למבצע קבוצתי. "שושנה'לה, את התהלים הללו תשלחי לי, למריטה [מרים בלוך] אין כל אפשרות לשלוח", כתבה בת שבע לאחותה במכתב התודה. "אם תהיה לי אפשרות, אשלח לה את הסידור שלי, כי אני יודעת את רוב התפילות בעל פה".
"מריטה" הייתה מרים בלוך (לימים קליינר), בתו של הרב אברהם יצחק בלוך, הרב וראש הישיבה בטלז, אשר איבדה את ספר התהלים שלה בעת מנוסתה בין מסתור למסתור. היא הייתה הצעירה בין ה"אחיות" – רק בת 14, והיא קבלה מהן גם הנחיות הלכתיות כיצד להתנהג בבית נכרים.
מרים שמרה מכל משמר על דפי התהלים בתיק הקטן שהצמידה לגופה בכל מקומות נדודיה. אחרי המלחמה כרכה את שארית הדפים שבלו מרוב שימוש. את הספר הכרוך שמרה שנים רבות ולבסוף הגישה עותק ממנו למשפחתה הרבנית שוורץ, "גל-עד נצח לתפילות ולאמונה היוקדת שהרקיעה שחקים [...] באותן שנים קשות ומרות".
!["עד אנה ה' תסתיר את פניך ממני [...] ואני בחסדך בטחתי". בתצלום: מזמורי תהלים בכתב ידה של בת שבע ברקמן שנשלחו למרים בלוך (קליינר). מאי 1944 (סיוון תש"ד)](https://images.kikar.co.il/cdn-cgi/image/format=jpeg,fit=contain,width=900/2024/02/28/2f9bb920-d626-11ee-a1bc-29ae7a14133c__h979_w1593.png)
- לקריאה נוספת: הרבנית אסתר פרבשטין "בנות עמי מטלז".
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com