פרק ב': קורות חייו והצלחתו של נפוליאון שהיה מגדולי המהפכנים המדיניים בעולם החדש.
ילד הפלא נפוליאון
כבר בגיל תשע [!] התקבל נפוליאון לבית ספר צבאי בצרפת, לימודיו הכשירוהו להתגייס לצבא בגיל 16, בתור סגן מפקד גדוד תותחנים.
בצעירותו היה מהקצינים המבריקים במהפכה הצרפתית, ובשנים תקנ"ו-תקנ"ז (1796 – 1797), הוא התבלט כאסטרטג צבאי מחונן, וניהל קרבות בהם זכו כוחותיו לניצחון מוחץ; והצלחותיו הצבאיות הקנו לו פרסום בינלאומי כמצביא-מהפכן, המשנה את משטרן של המדינות הכבושות.
מלחמת צרפת אנגליה
בעקבות הצלחותיו המזהירות של נפוליאון הטילה הממשלה הצרפתית הנבחרת עליו לכבוש את מצרים, ולגרש את אנגליה מכל עמדותיה במזרח, כדי לפגוע בדרכי המסחר של הבריטים עם הודו. כן תכננו לכבוש את איי הים התיכון כדי להשתלט על דרכי המסחר שם. נוסף לכך, חשב לפלוש גם לסוריה וארץ ישראל כדי להתיש את כוחה של האימפריה העות'מאנית ולתקוף דרך קושטא את רוסיה.
למרות שבריטניה נותרה במצב מלחמה עם צרפת, למעשה התפרקה הקואליציה הראשונה של כמה מדינות שלחמו נגד צרפת, ובחודש חשון תקנ"ח (1798) חתמה אוסטריה על הסכם 'כניעה' עם צרפת. כעת נותרה רק בריטניה היחידה במערכתה מול צרפת, כעת היא הייתה היעד הבא של הצבא הצרפתי.
דמיונו של נפוליאון כקיסר של המזרח
בדמיונו ראה עצמו נפוליאון כ'קיסר המזרח'. האיים הבריטיים היוו מטרה קשה ומסוכנת. לכן העלה שהאפשרות הטובה ביותר היא לכבוש את מצרים ומשם להמשיך הלאה – דרך ארץ ישראל – אל עבר המושבות הבריטיות העשירות בדרך המובילה אל הודו. ואכן באביב שנת תקנ"ח (1798) יצא למסע מלחמה סוחף לכיוון ארץ ישראל ומצרים. כעבור חודש הצליח לכבוש את האי 'מלטה', ובחודש יולי נפלה אלכסנדריה לידיו.
נפוליאון כאלכסנדר הגדול
בתאריך י"ח בתמוז תקנ"ח (2/7/1798) נחת נפוליאון עם צבאו באלכסנדריה, וכבר אז פורסם כמפקד עטור תהילה שחלם ללכת בעקבותיו של אלכסנדר הגדול ולהגיע עד הודו הרחוקה.
הילה משיחית סביב דמותו וציפיות גאולה מוגזמות מהמצביא הצרפתי, נוצרו עת שיצא למסע כיבוש זה. התרגשות משיחית אחזה אז הן אצל יהודים שונים באירופה והן אצל נוצרים מילינאריסטים. הם כבר חזו את נצחונו המזהיר, בכיבוש הארץ הקדושה מידי העות'מאנים, ופתיחת שעריה בפני יהודי העולם[1].
החכם היהודי וֶונטורא ידידו של נפוליאון
נפוליאון עיין הרבה בתולדות ישראל, קרא בתנ"ך ושוחח הרבה עם חברי המשלחת המדעית שלו, בפרט עם החכם היהודי וֶונטורא על עברו של העם היהודי ועל עתידו.
בחורף תקנ"ח (1798) עוד לפני יציאתו של נפוליאון למסע כיבוש ארץ ישראל הופצה 'אגרת של יהודי לאחיו', בא קרא כותב אנונימי ליהודי העולם ליטול חלק פעיל בתהליך הגאולה:
"הוי אחי! ... נחזור לארצנו... נחזה בעינינו את המקומות הקדושים... כבר אני רואה אתכם כשכולכם מתעוררים בהתלהבות קודש. בני ישראל! הקץ לצרותיכם ממשמש ובא! השעה היא שעת הכושר – הישמרו ואל תתנו לה לחלוף" (הובא אצל ר' מאהלר, דברי ימי ישראל – דורות אחרונים, ח"ד תשט"ז, עמ' 199).
החוקר התורני רבי יחיאל גולדהבר עומד על כך שטרם הגעתו לעזה, כבר במצרים עלתה במוחו של נפוליאון רעיון הקמת מדינת היהודים:
"כבר בימי מסע-הכיבוש המצרי שיעשע נפוליאון את נפשו ברעיון להכריז על תקומת מדינה יהודית". (משולחנו של יחיאל גולדהבר)
גולדהבר הלך בדרכו של ההיסטוריון ד"ר גלבר שכתב: "אפשר שביקש להופיע כ'משיח' ליהודים, תפקיד שלבו נמשך אחרי המלחמה". כאמור יהודים רבים התגייסו לצבא נפוליאון ביניהם מצפון אפריקה שלחמו באומץ רב.
נפוליאון בשינוי מרוב כובשי ארץ ישראל במהלך הדורות שפנו לירושלים תחילה, מסעו היה כלכלי. ולכך הוא החליט שעליו לכבוש בתחילה את ערי החוף; ובמקביל לקדם שיחות דיפלומטיות עם שליטי האזור.
לכן הוא ניסה לבוא בדברים עם נציבי הסולטן באזור, וכן בא בדברים עם השריף ממֶכה והפחה של דמשק, עם אחמד אל-ג'זאר מושל צפון הארץ. אבל כל ההשתדלויות האלה חזרו בידיים ריקות.
חזונו נפוליאון להקמת מדינה דרוזית
חזונו של נפוליאון לקומם את עמי סוריה נגד הטורקים ולהקים אומה דרוזית עצמאית, לספחם לצבא הצרפתי, לא צלח. ובלית ברירה הוא החליט לכבוש לבד את ערי-החוף.
כבר בסוף פברואר 1799 כבש נפוליאון את עזה, ולאחריה את כל ערי החוף, ובתחילת חודש מרץ הצליח לכבוש את יפו. משם פנה לעכו. ברם, כיבוש עכו בחודש מאי היה לכשלון, והוצרך לברוח חזרה לצרפת.
על דבר הקמת מדינת היהודים בידי נפוליאון כותב החוקר הרב גולדהבר:
"לכל אורך מלחמה הקואליציה השנייה רבו שמועות על כוונתו למסור את ארץ ישראל לידי היהודים ולסייע בידם בקימום של מלכות ישראל".
בעת שכבש נפוליאון את יפו, יהודי העיר ובראשם הראשל"צ רבי יוסף מיוחס הוכרחו להשתתף בתיקון המבצרים של העיר, כולל בשבת קודש, כדי להזים את דברי המעלילים, כי היהודים עושים יד אחת עם הכובש הנוצרי.
12 אלף חיילים יהודים בצבא נפוליאון
גם הטורקים התאכזרו כלפי יהודי העיר, כפי שאנו למדים מתעודת שד"ר הבאה שנשלח לערי איטליה, שנחתמה ע"י רבני העיר, ובראשם הראשל"צ רבי יו"ט אלגאזי, ומתוך כך אנו למדים על שמועות שהיה לנפוליאון 12 אלף חיילים יהודים(!)[2]:
"יושבי הארץ שהעלילו עלילה עלינו באומרם שיש עם החיל י"ב אלף חלוצי צבא מאנשי המלחמה והמה בני ברית אחינו בני ישראל. וזה היה לנו לפוקה ולמכשול בעכרינו מתמוז תקנ"ח עד היום הזה, שנה תמימה, בכל יום ויום עומדים עלינו לכלותינו להשמיד להרוג ולאבד את כל היאודים שוכני ציון ח"ו".
המשך יבוא...
• לקריאה נוספת:
- 'משולחנו של יחיאל גולדהבר' העוסק בכיבוש נפוליאון בארץ ישראל
[1] על התוכניות לכיבוש ותיאור כיבוש סיני, ראה: מרדכי גיחון, נפוליאון בארץ ישראל, תשס"ג, פרק ד.
[2] קטלוג ווינרס, 120, פריט 3. גם הדיינים מצרפים את חתימותהם: ר' יהודה בורלא; ר' אברהם אזולאי, בן החיד"א, רבי יצחק קובו (הראשון); רבי משה אהרן הלוי, מח"ס 'מטה אהרן'; רבי מרדכי הלוי, חתנו של ר' משה מרדכי מיוחס; רבי משה מרדכי מיוחס, בעל 'ברכות מים', חתנו ומ"מ של ר' יו"ט אלגאזי.
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com