כשנפתחו הגלגלים והמטוס והחל לנחות, מרן הרב מפוניבז' זצ"ל לא המתין רגע, "אני רוצה מיד להגיע לשער הניצחון ברומא". זהו שער הניצחון שנבנה כגאווה ותפארת לניצחונו של טיטוס על ירושלים. הרב מפוניבז' הגיע לשם, היה קר, גשם, הסתכל על השער, זקף את קומתו בגאווה יהודית בבחינת "ויגבה לבו בדרכי ה", פנה אל השער ואמר: "טיטוס טיטוס איפה אתה ואיפה אנחנו, אנחנו כאן! אתה כבר לא כאן! אין עם רומאי, אבל העם היהודי קיים! לכם נשאר רק שער ולנו נשאר העם ואלוקיו, אי אפשר להכרית את זרע אברהם יצחק ויעקב, אי אפשר! הקב"ה הבטיח הבטחה שעם ישראל יתקיים לנצח, והעם הזה מיועד לקבל פני משיח, קבל העולם כולו, שיהנה מזכותו".
אבל כפי שמיד נראה במעלה הכתבה, היו בעם ישראל שדווקא יותר התחברו לשער טיטוס, ועשו העתק הדבק לא מוצלח במיוחד.
מסע אל סודות הדרקון והמנורה
המשנה במסכת עבודה זרה (מב ע"ב) קובעת: "המוצא כלים ועליהם צורת חמה, צורת לבנה, צורת דרקון יוליכם לים המלח". ובפירוש הדברים, כלים שעליהם חרוטות צורות אלו, ובפרט צורת הדרקון, נחשבו אסורים בהנאה. חזקתם הייתה ששימשו לעבודה זרה, ועל כן יש להשמידם, להטילם לים המלח.
כך נשמרים מנהגי תשעה באב העתיקים והמיוחדים בקהילות תימן
אז מיהו אותו דרקון מסתורי, שנוכחותו על כלי עשויה הייתה להפוך אותו אסור ומיועד להשמדה? הדרקון הוא יצור מיתי בעל מאפיינים של זוחל ענק, ואחד היצורים הנפוצים ביותר במיתולוגיות של עמים שונים ברחבי העולם. תכונותיו הפיזיות ויכולותיו העל-טבעיות תוארו באופנים מגוונים ומשונים. השם עצמו – "דרקון" (δράκων) – מקורו בשם היווני, שממנו נגזרו גם הלטיני "Draco" והאנגלי "Dragon". עצם אזכור השם היווני במשנה מצביע על כך שהיא התייחסה לדרקון שהיה מוכר ביוון באותה תקופה.
תפקידי הדרקון בתרבויות העולם: הדרקון מילא ועדיין ממלא תפקידים שונים ומהותיים בתרבויות העולם: במזרח הקדום בתרבויות הודו-אירופיות ואף בנצרות, הדרקון ייצג את התוהו-ובוהו הקדמוני, הרשע והאופל. מפלצת הרסנית הנאבקת בדמויות המייצגות את הטוב בעולם.
בתרבות המערבית, כמו המיתולוגיה היוונית הוא תואר כמפלצת אימתנית ששמרה על מקומות קדושים או קסומים, בימי הביניים התגבשה דמותו המוכרת כיצור מרושע, נבון ורושף להבות, הקשור לכוחות השטן ומשמש ככלי להענשת כופרים. הוא תואר כלטאה אדירה בעלת שש גפיים, קרניים ומפה בוקעים להבות ועשן. סיפור גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון הוא דוגמה מובהקת.
בתרבות המזרח הרחוק: כמו בסין למשל, בניגוד למערב, הדרקון זכה ליחס חיובי בהרבה, ונתפס כסמל של כוח, שלמות, חוכמה וידע. הוא סמל מביא מזל וזכה לסגידה מעורבת בפחד והערצה. דוגמאות מובהקות הן הדרקון הסיני, היפני, הקוריאני, הפיליפיני והווייטנאמי.
אבל מה לגבי מדינת ישראל, האם גם כאן נתנו לו כבוד?
שער טיטוס: ניצחון רומי וראשית הסמל הלאומי
בלב ליבה של רומא העתיקה, שם ניצב שער טיטוס. זהו שער ניצחון מרהיב שהוקם בשנת 82 לספירה כדי לפאר את הישגיו של הקיסר טיטוס. השער נועד לציין את ניצחונו הגדול בהחרבת ירושלים ובזיזת בית המקדש 12 שנה קודם לכן, בשנת 70 לספירה. שער ניצחון כזה שימש מעבר שדרכו נכנס הקיסר יחד עם השלל, החיילים ושבויי המלחמה, ב"רגע גדול של חגיגה ברומא". עבור העם המובס, היה זה רגע של השפלה אולטימטיבית: וכפי שיסופוס פלביוס מספר: הגנרל של הצבא המפסיד, שמעון בר גיורא, נרצח בטקסיות בסופו של המצעד.
באמנות הרומית העתיקה, התבליטים על השער מדגימים נטורליזם מרשים ואשליה של מרחב, ומציגים את החיילים נושאים את שלל המקדש מירושלים דרך שער העיר. בין השלל הבולט ביותר נראים בבירור המנורה סמל חשוב ביותר בהיסטוריה היהודית והשולחן, ששימש ללחם הפנים.
כאמור, יוספוס פלביוס, גנרל יהודי שהחליף צדדים באמצע המלחמה וכתב את ההיסטוריה שלה, עמד במצעד הניצחון הזה, "צופה בו במבוכה ולא יודע באיזה צד הוא נמצא", כאשר הניצחון והסבל משמשים בו בעת ובעונה אחת.
אנו מכריזים בזאת
שער טיטוס הוא לא רק תיעוד היסטורי ואמנותי מרתק, אלא גם נקודת ציון מכרעת עבור מדינת ישראל המודרנית. המנורה המופיעה בסמל המדינה, שעוצב על ידי האחים גבריאל ומקסים שמיר ונבחר רשמית ב-1949, היא העתקה ישירה מתבליט המנורה שבשער טיטוס. ניתן אף לבקר כיום במקדש שבנה הקיסר אספסיאנוס, אביו של טיטוס, לא רחוק משער טיטוס, ולראות שם את אותה מנורה ממש, שולחן וקרנות, ולחוות את השלל האמיתי שתואר על ידי יוספוס. אבל לא ממש צריך - תפתחו רגע את הארנק ותחפשו עשר אגורות, צורת מנורת המקדש כבר תהייה שם. ונגלה לכם סוד היא בצורה הרבה יותר מקורית ואמינה.
הדרקונים המסתוריים על המנורה
כעת, מגיעים אנו לתעלומה הגדולה, זו ששוזרת את כל קצוות הסיפור יחד. אם נתבונן בסמל המדינה, ובמקורו, בתבליט שבשער טיטוס, נראה תחת המנורה "קשקושים מוזרים". אלה נראים בבירור דרקונים מיתולוגיים ופגאניים. הדבר מעורר תמיהה גדולה: האם ייתכן שהמנורה שעמדה בבית המקדש, מקום קדוש כ"כ, הכילה איורים של מפלצות דרקונים וחיות אחרות, בניגוד מוחלט לאיסור המפורש בעשרת הדיברות: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה"? האם ייתכן חילול קודש כזה בתוך בית המקדש?
פתרון אפשרי אחד, לפיו האמן הרומאי סיגנן את המנורה שנלקחה בשבי לפי האופנה הרומאית, נדחה על ידי החוקרים. הסיבה לכך היא שפרופורציות הבסיס בתבליט נראות אותנטיות, ואם האמן היה נוטל חופש אמנותי להוסיף את הבסיס בעצמו, הוא היה מצייר אותו קטן יותר, בהתאם להרמוניה האמנותית הרומאית.
רוב החוקרים כיום מאמינים כי בסיס המנורה החרות בשער טיטוס אכן מתאר בצורה ריאליסטית את בסיס המנורה שהייתה בבית המקדש. בזמן בניית השער, המנורה ניצבה במקדש ברומא, קרוב מספיק לאומנים כדי שיוכלו לגשת ולהסתכל עליה. כלומר, נראה כי זהו אכן ייצוג אותנטי של המנורה. אך התיעודים הקודמים של המנורה, למשל ממטבעות חשמונאיים בני מאה שנה לפני חורבן בית המקדש, מראים בסיס שונה לגמרי, שאינו מדורג ואינו מכיל את אותם "קשקושים". לכן, נראה שהבסיס התווסף במועד מאוחר יותר.
האם ידו של הורדוס במעל?
הורדוס, איש העולם הגדול, שהיה מושפע עמוקות מהתרבות הרומית ששלטה בעולם, הוא מועמד הבולט למי שהוסיף את הבסיס למנורה. נראה שהורדוס החליף את המנורה כולה, או רק את בסיסה, כחלק מהשיפוץ האדיר שערך בבית המקדש, שהפך אותו למבנה מפואר ביותר. ידוע לנו מיוספוס שהורדוס לא חשש למקם סמלים רומיים, כמו פסל נשר מוזהב (סמל של הריבון הרומי), בבית המקדש, למרות זעם העם. הוא לא ממש ספר, בלשוננו.
יש חוקרים שמנסים למצוא סוג של גיור הלכתי, שעברו היצורים הללו, הדרקון האלילי הוא בעל זיזים או קצוות שיוצאים ממנו, שאינו חלק. בבסיס המנורה, הדרקון והגריפונים מעוטרים באופן "חלק", ללא הזיזים או הדברים הבולטים מהצוואר או מהזנב שנראים בתיאורים רומיים אחרים.
זהו למעשה ה"גיור הכשר" שעבר הדרקון על פי דקדוקי הכללים ההלכתיים. אפילו העיטורים בחלק התחתון, שהם כמו הגריפונים של דידימה, עוצבו בגוף חלק ללא זיזים. גם דרקון בחלק התחתון אמצעי של התבליט היה חלק במקור.
בחירה לא מוצלחת
במאמר בביטאון המחנה משנים קדמוניות במאמר בעיית התגליף של המנורה בקשת טיטוס מהסופר אפרים צורף, שם הוא נושא ונותן במוזרותה של בסיס המנורה בשער טיטוס והוא גם מציין שהרב יצחק אייזיק הרצוג, הרב הראשי, סבור, שבדרך טילטולה נשברה רגל המנורה המקורית והבסיס המתומן שבתגליף קשת טיטוס אינו אלא תוספת שרירותית שנעשתה בידי אמן רומי-הלני, שהוסיף בעיטור, מלבד אריות שואגות, גם דרקון, גריפונים, מפלצת-ים, וכד'. ברור, שאין זכר משום מקור מקראי או תלמודי מדרשי למוטיבים שכאלה.
וכך הוא מסיים את מאמרו המחכים:
"הבחירה של ממשלת ישראל בבסיס ההלני העכו"מי למנורת השבעה ההיסטורית המקודשת, כסמל המדינה, נצחיות ישראל, תורתו ואידיאליו, כפי שגולפה באומנה השמאלית בקשת טיטוס, לא היתה מוצלחת כלל וכלל".
ונסיים בדברי הגמרא (ב"ב ט"ז ב') על הפסוק: "חולל אילות תשמור" – אילה זו רחמה צר, בשעה שכורעת ללדת אני מזמין לה דרקון שמכישה בבית הרחם ומתרפאת ויולדת"...וביאר הגר"א : שכוונת הגמרא היא, שאם אין לעם ישראל זכות לגאולה, הקב"ה מביא ייסורים שיכפרו ותבוא הגאולה. שנזכה לביאת המשיח בב"א.
0 תגובות