לפני כמה ימים, התקשר אליי אבא. קולו רעד מהתרגשות, אולי גם מעצב. הוא נשמע כמו אחד שמחזיק את עצמו לא לבכות.
"מרדכי", הוא אמר לי, "אני שבור. אני אוהב את הילדים שלי כל כך. אני באמת משתדל להיות אבא טוב. אבל עכשיו… עכשיו אני מרגיש שאני נכשל".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
שמעתי את הנשימה הכבדה שלו. "מה קרה?" שאלתי.
"הבן שלי חזר מהישיבה, לבין הזמנים, והוא סיפר לי… שחברים שלו טסים לחו"ל. אחרים נוסעים לצימרים. ויש כאלה שאבא שלהם לקח אותם ליומיים-שלושה של טיול בכנרת, מלון, קייקים, מסעדות.
"ואני? אני עובד קשה, קשה מאוד. אין לי מאיפה להביא אלפי שקלים לחופשות מפוארות. אין לי איך לשלם טיסות, לינות, ג’יפים, פארקי מים. כל שקל הולך פה לאוכל, לחשבונות, ללימודים, לתרופות. אין מותרות. אין אקסטרות.
"ואני מרגיש… מרגיש שאני לא מספיק. שהילדים שלי מסתכלים עליי – ומתאכזבים".
שתקתי. כי לפעמים, השקט הוא המענה הכי חומל.
"אני מרגיש אשמה", הוא הוסיף בלחש. "אשמה שאני לא מצליח לתת להם חופשה כמו של כולם. אולי… אולי אני באמת אבא פחות טוב?".
וכששמעתי את המשפט הזה – כמעט נשברתי גם אני.
אמרתי לו: "תשמע, אני רוצה לספר לך סיפור.
"פעם פגשתי יהודי. פשוט. רגיל. עובד כפיים. כסף – לא היה לו הרבה. אבל לב – היה לו בשפע. לב של אבא. לב של מישהו שיודע מה באמת חשוב בחיים.
"כל בין הזמנים הוא היה לוקח כמה ימים חופש מהעבודה. לא לצימר. לא לחו"ל. לחופשה עם הילדים שלו – בלב. אתה יודע מה הוא היה עושה? דברים קטנים. אבל עם נוכחות גדולה.
"יום אחד הוא לקח את הילדים ליער קרוב לבית. עשו פיקניק קטן. הוא קרא להם סיפור, שיחק איתם בכדור, צייר איתם על שקיות נייר פנים מצחיקות, והכין איתם ביחד מרק על פינג’אן גז קטן שהביא.
"בפעם אחרת הוא בנה איתם סוכה בחצר – באמצע הקיץ. והם ישבו שם, אכלו ביחד, סיפרו בדיחות, התחבקו. לא עלה לו שקל.
"אבל הרווח? – אינסופי.
"ושאלתי אותו פעם: 'איך הילדים שלך מגיבים לזה? שאין לכם חופשות יוקרה?'. הוא ענה לי: 'הילדים שלי יודעים שאני איתם. באמת איתם. אני לא צריך להוציא אלפי שקלים כדי להיות אבא. אני רק צריך להיות שם – בלב פתוח, בנשמה שלמה. וזה? זה שווה להם פי מיליון'".
אמרתי לאבא ההוא שהתקשר אליי: "הילדים שלך לא צריכים שתיתן להם אטרקציות - הם צריכים שתחיה איתם אטרקציה של קשר. הם לא זקוקים לטיסה – הם צריכים שתשב איתם, תשתולל איתם, תצחק איתם, תתפלל איתם, תבשל איתם. הם לא יזכרו איפה הם היו. הם יזכרו איך הם הרגישו".
ילד לא זוכר אם זה היה פארק מים או יער, אבל הוא כן זוכר אם אבא היה לחוץ, אם הוא דיבר איתו בסבלנות, אם הוא חייך או כעס, אם הייתה ביניהם אהבה – או רק ביצועים.
וכאן אני רוצה לומר – לכל האבות, לכל האימהות, שמרגישים רע שאין להם אפשרות לצאת עם הילדים לחו"ל, לצימר או לאטרקציה יקרה: אתם לא פחות טובים! לא נמדדתם בגובה ההוצאה. נמדדתם בגובה הקשר, ברוחב הלב.
ואני רוצה לומר לך, אבא יקר – האכזבה שלך מעצמך – נובעת מהלב הענק שלך. דווקא כי אתה אוהב, אתה מרגיש שלא נתת מספיק. אבל לפעמים, התחושה שאתה לא נותן - נובעת מזה שאתה מסתכל החוצה, לא פנימה.
אתה מסתכל על חשבון הבנק, ולא על חשבון הנפש שהילדים שלך רושמים עמוק בלב: 'יש לי אבא טוב. הוא משתדל. הוא אוהב. הוא בשבילי'.
וזה שווה יותר מכל דיל לחוץ לארץ.
והכי חשוב: כשאתם איתם – תהיו איתם. בלי טלפון. בלי “חכה רגע”. בלי "אני עייף עכשיו". תנו להם רגעים שבהם הם מרגישים שהם המרכז. וזה – יישאר איתם לתמיד.
הרבה הורים משקיעים אלפי שקלים בטיול - וחושבים שזה ייזכר לנצח. אבל הילדים שלנו, כמה שהם רכים – ככה הם עמוקים. הם לא זוכרים מה עשינו, הם זוכרים איך הרגשנו.
ילד לא יזכור את שם המלון. אבל הוא כן יזכור שאבא שלו חיבק אותו במעלית וצחק בלי סיבה. שהוא הרשה לו לקפוץ בבוץ, שהוא התיישב לידו ואמר לו: "אני גאה בך".
הדברים הקטנים האלה – זה עולם שלם אצל ילד.
וכמו שאמר לי פעם יהודי בטיפול: "אני זוכר שפעם אחת אבא שלי לקח אותי לטיול אופניים בלילה, זה היה סתם מסביב לשכונה… אבל זה היה הלילה הכי מאושר שלי. כי הוא היה רק שלי".
אם היינו יכולים לשמוע את הילדים שלנו מדברים בלב… אולי זה היה נשמע ככה:
אבא, אתה לא צריך להתבייש. אתה לא צריך להרגיש שאתה פחות. אתה עייף כל כך, קם כל בוקר, רץ בשבילי. אתה חושב שאני מקנא בחברים שטסים? אני רק מקנא בהם – שיש להם אבא שחוזר מוקדם, שמקשיב להם באמת. אני לא רוצה אקסטרה. אני רוצה אותך.
הילדים שלנו לא צריכים שנרשים אותם. הם צריכים שנרגיש אותם. הם לא צריכים מאיתנו הצגה – הם צריכים אמת. וכשאנחנו יושבים איתם על דשא פשוט עם בקבוק מים ונשמה רחבה – זה שווה יותר מעשר מגלשות מים.
הילדים לא זוכרים כמה כסף השקעת. הם זוכרים אם הסתכלת עליהם כשהם דיברו. אם צחקת איתם. אם הקשבת עד הסוף. אם שיחקת איתם בכנות, לא כאילו אתה עושה טובה.
וזה – זה הערך האמיתי שהם ייקחו איתם לחיים.
הבעיה היא לא רק שאין לי כסף – אמר לי האבא – הבעיה היא שכולם כן. וכשהילד שלי שומע שכולם טסים, כולם נוסעים, כולם נהנים… אז מה הוא חושב עליי?
אמרתי לו: אל תשווה את הפרק שלך לפרק של מישהו אחר. אבא אמיתי – נמדד לא לפי מה שהוא נותן, אלא לפי כמה הוא נוגע. ואבא שנותן לב, גם בלי כסף – משאיר בילד שלו חותם לדורות. אז תוריד את העיניים מהשכנים – ותרים את הלב לילדים שלך.
דיברתי פעם עם ילד בן שמונה. ילד שקט, עדין. שאלתי אותו: "מה אתה הכי רוצה לקבל מההורים שלך בבין הזמנים?".
והוא לחש לי תשובה שלעולם לא אשכח: "אני לא רוצה טיול. לא בריכה. אני רק רוצה שאבא יבוא מוקדם מהעבודה. שיהיה בבית. שיהיה איתי".
זה הכול. לא כסף. לא צימר. רק אבא.
הורים יקרים, החופשה האמיתית של הילד – היא הנפשית. המנוחה שלו – היא מכם. הביטחון שלו – הוא מהלב שלכם. הילד שלכם לא מחפש נופים – הוא מחפש חיבוק. לא מחפש בתי מלון – הוא מחפש בית פנימי.
אז גם אם אין לכם עכשיו כסף, תנו לו את עצמכם. בלב פתוח. באוזן קשבת. במבט אמיתי.
ובין הזמנים הזה – יכול להיות הזמן הכי קרוב, הכי עמוק, הכי מרפא – ביניכם לבין הילדים שלכם. כי זה לא מה עשינו – אלא איך היינו. וזה – כל ילד זוכר.
שיהיה לכם חופש של קשר. של לב. של אהבה.
אז לא משנה איפה אתם גרים, ולא משנה כמה אתם מרוויחים – מה שחשוב באמת זה כמה אתם שם. במבט. בלב. בחיבוק. באמפתיה.
השם יתברך לא שלח אותנו להיות הורים עשירים – הוא שלח אותנו להיות הורים אוהבים. וזה? זה הכי עשיר שיש.
אני מברך אתכם – שתזכו לתת לילדים שלכם לא רק חופשה - אלא חוויה של קרבה. של חום. של אמת. ושזה יאיר בהם גם כשהם יהיו הורים בעצמם.
ולסיום.
גם אתם, בחורים אהובים - אם אבא לא לקח אתכם לחופשה בדיוק כמו שרציתם, אם לא היה צימר, ולא טיסה, ולא אטרקציה נוצצת - אולי תעצרו לרגע… ותחשבו שנייה אחת על ההורים שלכם. על מה שהם עוברים.
על כמה הם מנסים. על כמה הם רוצים - גם אם לא תמיד מצליחים. לפעמים, מאחורי "לא" אחד - מסתתר "כן" ענק של אהבה.
תסתכלו לו בעיניים. תראו את העייפות. את הדאגה. את הלב.
תזכרו - הוא לא פחות אוהב, הוא פשוט פחות יכול.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ואולי… אולי תפתיעו אותו אתם - ותגידו לו: אבא, אתה לא צריך לקחת אותי לחופשה. אתה בעצמך - החופשה הכי טובה שלי.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
0 תגובות