"יש מקום לכולם, אפשר לשבת בינתיים", פתח שמואל דרילמן, מו"ל הוצאת בוקפוד ומנחה הערב, כשהקהל הגדול עדיין מתכנס בגלריית המקלט. "ונראה לי שאפילו בשעון החרדי כבר אפשר להתחיל...", אומר בציניות.
המקום שמחבר בין עולמות
דרילמן הסביר לקהל איפה בדיוק הם נמצאים: "הבחירה של ישראל, בפעם השלישית, לחגוג את הוצאת ספרו דווקא פה, בגלריית 'המקלט', היא לא מקרית. זה מוסד מאוד מאוד מעניין וייחודי שיצא לי להיחשף אליו לפני כמה שנים טובות, שמנהלת אותו ד"ר נועה לאה כהן – גלריית האומנות הראשונה לדעתי במגזר החרדי שפועלת בלב שכונה חרדית".
"הגלריה הוקמה על ידי ר' איקא ישראלי בברכת גיסו הרב אורי זוהר יחד עם ר' מרדכי ארנון אנשים מאוד מיוחדים שדחפו את המקום הזה במשך שנים, ובשנים האחרונות ממש זכה לעדנה במערך תערוכות וגלריות אומנות ויצירות, והוא נהיה ממש אבן שואבת גם לציבור חרדי וגם מהפריפריה של הציבור החרדי שבאים לפה לסדנאות וקורסים".
המנחה קשר בין המקום למחבר: "זה ממש המעשה שאותו עושה גם ישראל שפירא בספרים שהוא מוציא, במאמרים בעיתונים למי שנחשף ומי שקורא. כל מי שנמצא פה, אני מאמין, יצא לו לקחת את הנושא הדי משמים של ההיסטוריה ולהפוך את זה לעולם שלם של 'היסטוריה תורנית' - ז'אנר שאני מרשה לעצמי לטעון שישראל ממש חידש אותו בעולם, בצורה מרתקת ומיוחדת כל כך".
מאמרים של ישראל שפירא ב'כיכר' מהנצפים ביותר
דרילמן חשף נתון מעניין: "שאני יודע ממקורות פנימיים שהמאמרים שמתפרסמים ב'כיכר השבת' תחת שמו של ישראל שפירא - הם מהנצפים ביותר, ובכל מקום שישראל כותב – גם לי הייתה איזושהי מדיה קטנה יותר שם ישראל אפילו התחיל – ומאמר של ישראל זה אבן שואבת".
"ואני אציין עוד עובדה אחת שתמיד הפתיעה אותי", המשיך המנחה, "כי אני יודע שכשאנשים כותבים, בדרך כלל הם משתדלים לשמור על החומרים המעניינים, שלא ייגמר להם. אבל ישראל הוציא את הספר על המעיינות, והוא מעיין בלתי נדלה. מי שראה את הספר הראשון, 'עזה מאז ולתמיד', הוא היה הרבה יותר דק, והספר הזה כבר הכפיל את עצמו בעובי. והספר הבא, (אם מותר לעשות טיזרים) וזה גם סוג של סקופ מהערב, הספר על הלבנון, הוא אפילו יותר עבה מזה".
"היצירתיות, הדיוקים, התכליתיות, והחוכמה של ישראל" – דבר ד"ר חזי הורן נציג 'עמיתים לטיולים'
ד"ר חזי הורן מ"עמיתים לטיולים" עלה לבמה כנציג הארגון: "אני מאוד קרוב לסבא עמית אררט, אבל הוא לא יכל להגיע. באתי לייצג כאן את 'עמיתים לטיולים' בערב הנפלא הזה לכבוד חתן השמחה והישגיו. מי שהיה צריך בעצם לייצג זה עמית הורן, אבל הוא היום מסיים טיול גדול בהר הגבוה".
הורן הסביר על פעילות הארגון: "עם ישראל חדור אהבה לארץ ישראל, אבל לא כל אחד יודע להעביר את האהבה הזאתי מהכוח אל הפועל. ולתוך זה אנחנו נכנסנו, והיום אנחנו מחוברים לעשרות אלפי חבר'ה בישראל בכל הגילאים, ואנחנו מוציאים טיולים מכל הסוגים, וכולם בחינם או במחיר עלות בלבד.
הורן החמיא למחבר: "אבל הגדיל חתן השמחה לעשות, ועובר אותנו בכמה דילוגים קדימה, והוא כותב מה שאנחנו לא עושים, וזה ללמד את עם ישראל, להוציא את עם ישראל, להנחות אותם".
הורן המטיר שבחים על שפירא: "אני מוכרח להחמיא לך על הכתיבה, היצירתיות, הדיוקים, התכליתיות, החוכמה שאתה משקיע, הבהירות, והלהגיע לפרטים הקטנים. איך אני מגיע עם הווייז למעיין הזה והזה. נפלא, נפלא, נפלא. אני מקנא בך, האמת".
במיוחד הדגיש את החדשנות החינוכית: "והכי חשוב – החיבורים למקורות חז"ל. אני למדתי שהיישוב היהודי בארץ ישראל לא התחיל בעלייה השנייה כמו שניסו ללמד אותי בבית ספר. מדהים".
הורן עבר לקשר את הספר לפרשת השבוע: "לקראת סיום כיוון שהספר הזה מחבר אותנו ממש לארץ ישראל ולמקורות, כבר הבטיח לנו הקדוש ברוך הוא בפרשה: 'וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם'. והפרשה מאריכה במעלת ארץ ישראל ובשבחיה, ומתארת את אשר אנחנו כל כך משתוקקים לו: 'כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם, עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר'. וכל כך היטבת להכניס את העיינות והתהומות הללו לתוך הספר שלך".
הורן המשיך בהתלהבות: "ואנחנו דוגלים בזה, שהטיולים הללו לא רק מחברים אותנו לארץ, אלא כמו שאמרה הפרשה: 'כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ – לָכֶם יִהְיֶה'. 'מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן' – שימו לב, הלבנון, זה כמו הגליל, הנגב, הלבנון זה חלק מארץ ישראל, ואני מצטט פה את פרופסור הרב יואל אליצור. 'מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם'".
הורן סיים בברכה מהפרשה: "ואסיים את דבריי בברכה לכל הקהל הקדוש, לכל הציבור, בברכה שנמצאת לקראת סוף הפרשה: 'וּלְמַעַן תַּאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ'. אני אומר יישר כוח גדול לבעל השמחה, ושתמשיך לעשות חיל ולהוציא ספרים כהנה וכהנה, ואנחנו נזכה ליהנות עמך. תודה".
"מלאכת הקודש שעשה ישראל שפירא" - דבר הצ'פר הראשי של קק"ל ירון צ'רקה
ירון צ'רקה, הצ'פר הראשי של קרן קיימת לישראל נאם באירוע כדלהלן: "שמי ירון צ'רקה, אני הצ'פר הראשי של קרן קיימת לישראל. וכצפר ראשי, התפקיד שלי הוא לחבר בין בני אדם לציפורים. יש מקומות שיש להם אנשים שעוסקים בציפורים ובצפרות, ברוך השם גם בקק"ל יש, אבל אצלנו הפוקוס הוא לא על הציפורים, הוא על נקודת החיבור הזאת. נקודת החיבור בין בני אדם לטבע של ארץ ישראל".
צ'רקה הסביר את המשימה של קק"ל: "אם מסתכלים על התפקיד של קרן קיימת באופן כללי, זה באמת, כמו שהיא רואה את עצמה, מחברת את העם היהודי לארץ ישראל. ולכן קרן קיימת נרתמה למלאכת הקודש שעשה ישראל שפירא בספר הזה וסייעה בפרסום שלו. ארץ ישראל היא מקום חם ויחסית דל במים, ולכן החשיבות של מקווה מים בארץ ישראל היא חשיבות עצומה, כמו שמראה הספר הזה. זאת אומרת, לספר הזה יש קהל גדול בגלל שהוא מדבר על מקווי מים, וכולנו צמאים למים האלה".
צ'רקה עבר לנושא שלבו: "אני רוצה ככה להתמקד רגע בפרק אחד מהספר. אני מאמין שהתרבות של כולנו, בני אדם, יהודים, בנויה קודם כל על המציאות שאנחנו מכירים, מציאות שאנחנו מכירים באמצעות החושים שלנו. על הבסיס, על בסיס הפשט הזה, צומחת תרבות מפוארת של רמז, דרש וסוד, אבל קודם כל יש פשט".
"לכן כשקראתי את הכותרת בספר 'מעיין לילית – לא מה שחשבתם', אז הכותרת הזאת החניפה לי. למה החניפה לי? כי אני מניח שישראל צודק, וכשהקוראים שלו שומעים על מעיין לילית, הם חושבים מיד על השֵדה הנוראה, אשתו של סמאל וכולי וכולי, שזאת לילית".
צ'רקה המשיך בניתוח מפורט: "הוא כותב בצדק בפרק הזה שלילית מוזכרת פעם אחת בתנ"ך, בנבואתו של ישעיהו על חורבן אדום. ואני אקריא כמה פסוקים כדי שתראו את ההקשר".
הקראת הפסוקים במלואם
צ'רקה קרא מישעיהו: "זאת נבואה של ישעיהו הנביא על חורבן אדום: 'וִירֵשׁוּהָ קָאַת וְקִפּוֹד, וְיַנְשׁוֹף וְעֹרֵב יִשְׁכְּנוּ בָהּ. וְנָטָה עָלֶיהָ קַו תֹהוּ וְאַבְנֵי בֹהוּ. חֹרֶיהָ וְאֵין שָׁם מְלוּכָה יִקְרָאוּ, וְכָל שָׂרֶיהָ יִהְיוּ אָפֶס. וְעָלְתָה אַרְמְנֹתֶיהָ סִירִים, קִמּוֹשׂ וָחוֹחַ בְּמִבְצָרֶיהָ... וְהָיְתָה נְוֵה תַנִּים, חָצִיר לִבְנוֹת יַעֲנָה'. אנחנו מתחילים פה עם עולם החי – תנים, בנות יענה".
"'וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים' – רש"י ותרגום יונתן אומרים שציים זה נמיות, למי שמכיר את הטורף הזה. 'אִיִּים' תרגום יונתן אומר חתולים, כנראה איזה שהם חתולי בר. 'וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא, אַךְ שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ. שָׁמָּה קִנְּנָה קִפּוֹז וַתְּמַלֵּט, וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְצִלָּהּ, אַךְ שָׁם נִקְבְּצוּ דַיּוֹת אִשָּׁה רְעוּתָהּ'. - יש פה באמת רשימה ארוכה של בעלי חיים, בעיקר ציפורים מדבריות. אדום נמצאת במדבר".
ההוכחה מפרשת השבוע
"איך אני יודע שהוא מדבר על ציפורים ובעלי חיים ולא על שדים ורוחות? מפרשת השבוע אני יודע את זה. פרשת השבוע שלנו, שנקרא בשבת הקרובה, אומרת ככה: 'כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ. וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם...' ויש פה עכשיו רשימה של ציפורים, ואין ספק שזה ציפורים, כי זה מה שכשר או לא כשר לאכילה".
צ'רקה המשיך לקרוא: "'...הַנֶּשֶׁר וְהַפֶּרֶס וְהָעָזְנִיָּה...' (רשימה של ציפורים טמאות), 'וְהָרָאָה וְאֶת הָאַיָּה וְהַדַּיָה לְמִינָהּ' (אתם זוכרים שישעיהו דיבר על דיות), 'וְאֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ' (ישעיהו הזכיר גם את העורב), 'וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה' (שישעיהו הזכיר), 'וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ... וְאֶת הַיַּנְשׁוּף' (שישעיהו הזכיר), 'וְהַתִּנְשֶׁמֶת וְהַקָּאָת' (שישעיהו הזכיר)...".
הקולות של הלילה
צ'רקה הגיע למסקנה: "אז באמת, אין לי מקום להאריך בניסיון לזהות את כל הציפורים ובעלי החיים שמוזכרים בפסוקים, אבל ברור שפשט הפסוק של ישעיהו מדבר על עוף לילה בשם 'לילית'. בכל הנראה, זה עוף לילה מדברי שמצוי בהרי אדום. ייתכן שמדובר בעוף הלילה שאנו מכנים כיום 'לילית מדבר'".
ואז צ'רקה עשה משהו מיוחד - הוא השמיע לקהל את קולה של הלילית: "זה בלילה. לילית אחת קוראת, ואם שומעים, יש גם ברחוק לילית אחרת שעונה לה". הקהל התרגש מהחוויה הייחודית.
"עכשיו, כמו שישראל כתב, המעיין 'לילית' בגליל קרוי על שם עוף לילה אחר שנמצא בצפון הארץ ונקרא 'לילית מצויה'. זה לא אותה לילית, הן בנות דודות, אבל זה לא בדיוק אותה ציפור. גם הקולות שלהן שונים".
הסיבה להפיכת הציפורים לשדים
צ'רקה הסביר תופעה מעניינת: "אנחנו הרבה יותר שומעים את הציפורים האלה דורסי הלילה, והקולות שלהם עלולים להיות מפחידים – ולכן הם הפכו בתרבויות רבות לשמות של שדים. זאת אומרת, הלילית הציפור הופכת ללילית השֵדה. השעיר, שהוא גם כן מין דורס לילה חמוד קטן שעושה קולות של משאית שנוסעת אחורה... אז גם השעיר הזה הפך להיות שם של שד. וכן הלאה. תנשמות, אצל הערבים תנשמת זה נחשב שד נורא והיום...".
צ'רקה סיכם בחשיבות: "אז הם הפכו, בתרבויות וגם בתרבות שלנו, לשדים. אבל הבסיס הארצי, הארץ-ישראלי, של התרבות שלנו, הוא חשוב לא פחות מהקומות שבונים על הבסיס הזה של רמז, דרש וסוד, שדים ורוחות וכולי. בלעדיו, בלי הבסיס של הפשט, הקומות האלה הן מגדל שפורח באוויר".
"לכן אני מקווה שספרים שמחברים את הציבור לארץ ישראל, במיוחד ציבור חרדי, ימשיכו להתפרסם, וגם שיתרחבו. דיברו פה על 'מעיין מתגבר'. אני הייתי רוצה שיהיו ספרים לא רק על מעיינות, שיהיו ספרים ששייכים לנופים של החי ושל הצומח של ארץ ישראל. אז באמת, יישר כוח, ותודה רבה על פריצת הדרך הזאתי".
"אחרי שהכרתי את ישראל, הבחנתי שיש ברק לכל אבן ואבן" - דבר הרב מרדכי יעקובוביץ'
הרב מרדכי יעקובוביץ', עורך הספר, התחיל בסיפור מיוחד: "כפתיחה להרצאה היום, אני אתחיל עם סיפור מאוד מעניין שנחשפתי אליו ממש לפני יומיים. הייתי עכשיו בצפת, בחופשה של כמה ימים. ראיתי שם ספר של הרב מאבריטש, ומסופר שמה סיפור מעניין".
"פעם אחת, הרב מאבריטש עשה סעודה גדולה וכולם תמהו. לא היה יארצייט, לא היה יום הילולא, לא היה כלום. על מה הסעודה? שאלו אותו, והתשובה שלו הייתה כדלהלן: הגיע לפני כמה זמן שד"ר מארץ ישראל. וידוע שהרב מאבריטש הייתה לו אהבת ארץ ישראל מאוד גדולה, וכל מי שהגיע מארץ ישראל, הוא רצה לשמוע מה קורה שמה".
"והשד"ר הזה התחיל לספר לו על כל האתרים הקדושים שיש, והוא צייר את זה בתיאור חי מאוד, ולא נתקררה דעתו עד שאמר: 'האבנים בארץ ישראל יש להם ברק כמו יהלומים'".
הרב יעקובוביץ' המשיך: "כשהגיע הרב מאבריטש לארץ ישראל, אז הוא באמת ראה את האבנים של ארץ ישראל, אבל הוא לא ראה את הברק, הוא לא ראה את זה. אז הוא עבד על עצמו, הוא ניסה להיכנס לתוך עצמו, ויום אחד, סוף סוף הוא ראה את הברק הזה באבנים של ארץ ישראל".
"אין ספק בעיניי שישראל, דידן חתן הערב, הוא גלגול או עיבור נשמה של אותו שד"ר שהגיע לחוץ לארץ וסיפר ותיאר את ארץ ישראל, עד כדי כך שהרב מאבריטש האמין שבאמת זה ככה, ובסוף הוא ראה את זה. ואני ראיתי את זה גם בעיניי".
החוויה האישית של הרב יעקובוביץ'
"הייתי בעבר בגליל, במקומות קדושים, ואתה נוסע ובאמת המראות נפלאים. בפרט בגליל אפשר להרגיש את הרוחניות, את האווירה המיוחדת. אבל אחרי שהתחלתי להכיר את ישראל, אז יש כבר עיניים אחרות, אז כבר מסתכלים על כל דבר בצורה אחרת. ובאמת שמתי לב שיש אבנים שבאמת יש להם כזה ברק. זה כנראה בזלת עם חלקים אחרים, אני חושב שמורי הדרך ידעו להסביר את זה יותר טוב ממני"
"וככה אני ממש מודה באופן אישי. אני כל כך הרבה למדתי מישראל על ההתלהבות בנושא של ארץ ישראל, בלראות בכל אבן כמו יהלום, כל פינה, כל מעיין, כל איזה בית נטוש פתאום אתה מגלה שזה אולי קבר של צדיק... וזה הפך לחוויה רוחנית. וזה אחד מהדברים הגדולים שישראל עושה, בפרט לתוך הציבור החרדי, שפחות מחובר לעניין של טיולים וארץ ישראל. הוא מצא דרך לחבר את הציבור החרדי, התורני, לנושא של הכרת הארץ, וחיבת הארץ".
הרב יעקובוביץ' עבר לנושא המקצועי שלו: "ועכשיו לנושא שבחרתי לערב. שוב, אני אציג את עצמי בכובע אחר. יש לי כמה כובעים, כמו כל אלה עם הפרעת קשב. ואני מניח שכן, כל מדריכי הטיולים זה אנשים שלא יכולים לשבת, אז הדרכת טיולים זה אחד מהדברים... אז השאלה היא, האם יש איזו בשורה במסר של הטיול בטבע, הטבילה במעיינות, לאנשים שסובלים מהפרעת קשב?".
"בעיסוקי אני מטפל רגשי, פסיכותרפיסט, אני עובד עם בחורי ישיבה, אברכים... ומי שמכיר את נושא הפרעת הקשב, יכול לחשוב שהפרעת קשב זה משהו בשביל ילדים. אבל היום יש כבר מודעות ויש כבר מחקר שמראה שזה משהו שגם נשאר בבגרות, ולפעמים הטראומה והפרעת הקשב מזינים אחד את השני. לגדול (בוודאי בציבור החרדי) עם הפרעת קשב זה טראומה אחת גדולה. ב'חיידר' אתה לא שורד יום אחד בלי שתחטוף מאה צעקות. אז זה גם גורם לטראומה, ואז בבגרות, גם אם אתה כבר מסתדר עם ההפרעה בעצמה, אתה נושא מטען מכל הצעקות, מכל חוסר הביטחון העצמי שצברת בילדות".
הבעיה עם הפנאי בציבור החרדי
יעקובוביץ' פתח נושא רגיש: "עכשיו, בעצם, הנושא של פנאי ותרבות הפנאי בציבור החרדי והדתי. גם על זה כבר יש מחקר משנות ה-80, הבדל מאוד מובהק בין הציבור החילוני והציבור הדתי והחרדי. בציבור החילוני, ככל שהמודרנה המשיכה, אז הפנאי נהיה מטרה בפני עצמה. בציבור הדתי והמסורתי, ביהדות, בעצם כל דבר שבן אדם עושה צריך להיות למטרה, לשם שמיים, לשם עבודת השם. אז איך אתה עכשיו עוזב את הגמרא, עוזב את הבית כנסת והולך לטייל?".
"אבל גם בזה, עם הזמן, גם אצל הציבור החרדי זה התחיל לחדור שיש פעילות פנאי... והיום גם הטיולים, בזכות ישראל הרבה, גם הטיולים נכנסו. אבל צריך להסביר את זה, צריך להבין את זה בתוך המסגרת של עבודת השם. וזאת כאילו התרומה המאוד גדולה של הספר הזה: להראות איך הריאליה והמציאות של ההליכה בטבע ולראות אתרים וכאלה, הכל מחובר בעצם לתורה ולעבודת השם".
"אז איך באמת הטיול יכול להיות עזר לעבודת השם? מאיפה מגיע הרעיון הזה שלטייל זה משהו בעייתי, זה משהו שרק בטלנים עושים? יש משנה באבות, המשנה באבות אומרת, כולם יודעים להגיד את זה בעל פה: רבי שמעון אומר: 'המהלך בדרך ושונה, ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה – מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו'. זאת אומרת, גם כשאתה הולך בדרך, אתה חייב לעסוק בתורה, ואם אתה מפסיק ומתעניין בטבע, אז זה בעיה. זה מצד אחד".
המקורות הפוכים - המקובלים והטבע
"מצד שני, פחות ידוע, אבל יש כמה מקורות. למשל, יש המקובל האיטלקי, חברו של הרמח"ל, הוא כותב: 'אינו גנאי על הבחור שילך בדרכי ליבו ומראה עיניו, אחר הדברים המשמחים את הבריות, כמו הטיול עם החברים בגנות ובפרדסים ואצל נחלי מים...'"
"אבל מסתבר שיש לזה מקורות. המקור הראשון זה הרמ"ק, רבי משה קורדובירו. הוא היה נוהג לצאת עם תלמידיו לשדה, ושמה, מתוך ההשראה של החיבור לטבע, היו מתגלים לו סתרי תורה. והחידושים האלה הוא רשם בתוך ספר שנקרא 'ספר הגירושים'. מה זה גירושים? אתה מגורש מהבית והולך לטבע, זה שם אותך בתוך איזו מערכת של להיות בתוך הבריאה, רחוק מהיצירה האנושית, וככה אתה מתחבר לרוחניות. כמו שרבי נחמן אמר, 'כל עשב ועשב יש לו מלאך...'. המקובלים הגדולים, הם ידעו איך באמת להאזין לשירה של המלאכים האלה".
מהבעש"ט לליטא
"זה ממשיך אחר כך עם הבעל שם טוב, כמובן, שנהג לצאת ולהתבודד בטבע. אבל זה אולי פחות ידוע, שגם במסורת הליטאית, מתלמידי הגר"א, גם היה מושג כזה. רבי זונדל מסלנט, כשהיה לומד גמרא, הוא היה משנן את הגמרא בעל פה עד שהוא ידע אותה מילה במילה, ואז הוא יוצא לשדות, מסתובב וחוזר על דברי התורה בעל פה. אבל המטרה לא הייתה רק שינון, המטרה הייתה להיות בטבע, להתבודד ולחשוב על החיים, לעבוד על המידות. וממנו למד תלמידו רבי ישראל מסלנט שיסד את תנועת המוסר".
התזה המרכזית על הפרעת קשב
"עכשיו אני מגיע לתזה המרכזית. יש מחקר שמראה שהשהייה בטבע בעצם עוזרת לתסמינים של הפרעת קשב. עכשיו, איפה מוצאים מקור לזה בתורה? אני רוצה להתייחס לעניין של טבע ורפואה במים. יש פסוק: 'מִזְמוֹר לְדָוִד, ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר. בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי, עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי'".
"מה שאומרים במחקרים, למה בעצם להיות בטבע עוזר לקשב? כי הקשב זה דבר שהמוח צריך מאמץ כדי להיות מרוכז. אחרי קצת זמן זה מעייף, בוודאי אם אנשים עם הפרעת קשב. הליכה בטבע, הבן אדם מתרכז בלי מאמץ, כי אנשי הפרעת קשב יש להם יכולת להיות מרוכזים, הקושי שלהם זה להפעיל את המוד של הקשב. ובטבע, הבן אדם מרגיש כל כך טוב שהוא ממילא נמשך לריכוז, וזה כאילו נותן הפסקה ומנוחה מהמאמץ של להיות מרוכז כל הזמן".
"הזוהר אומר על 'מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי' – הרבה מנוחות. זה אומר שזו השפעה שמגיעה מלמעלה, בלי התערבות שלנו".
"יש דבר מעניין באחד מספרי החסידות. הוא אומר רמז מעניין: 'דֶּשֶׁא' – ראשי תיבות דמות דיוקנו של אביו. ידוע שיוסף הצדיק, כשהיה בניסיון, הוא נזכר בדמות דיוקנו של אביו, ובזה הוא ניצל מהחטא. אז מה הקשר עכשיו לדשא? חשבתי ככה: בעצם, החוויה הנפשית של בן אדם עם הפרעת קשב זה חוסר זהות. הוא מפוזר בכל מקום, הוא לא יודע מי הוא. הליכה בטבע זה לראות את ריבונו של עולם, לראות את הבורא. מה שנותן את התחושה הטובה בתוך הבריאה זה שאתה מרגיש עטוף בתוך העולם של הקדוש ברוך הוא, בלי מגע יד של אדם, וזה כאילו הרגשה של 'אבא'. היום, 'אבא'... כל שיר שני זה 'אבא, אבא, אבא'. למה? כי בעולם הזה שיש כל כך הרבה סטרס... יש באמת תחושה שחסר לנו, וזה מה שתורם לנו בעצם, ההליכה בטבע".
הצעה מעשית לאבות ובנים
"ולכן, מה שאני מציע: שהיום נהוג 'אבות ובנים' בשבת, יושבים ולומדים עם הילד שעה. אני פוגש אחר כך ילדים שאומרים לי: 'הטראומה הכי גדולה זה שישבתי עם אבא שלי ולמדתי שעה. אני לא יכולתי לשבת במקום שלי יותר מחמש דקות'. אולי היה יותר טוב שאבא היה לוקח אותו כל יום שישי לטיול בטבע. היה פותר לו את הפרעת הקשב, וגם הוא היה לומד, כי תוך כדי היציאה מדברים דברי תורה, מתגלים חידושים, והילד מחובר לאבא ורואה את אבא לומד, אז הוא גם ילמד. זה הקשר בין 'בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי' ל'דמות דיוקנו של אביו'. תודה רבה".
הרב ד"ר יצחק עבאדי
ד"ר עמרי עבאדי התחיל בהערכה למקום: "שלום לכל החברים, שלום ישראל. הגעתי למקום הזה, וראיתי את המקום שהוא מאוד מיוחד ומאוד מעודד שיתנו עוד דברים טובים לציבור החרדי. אז אמרתי: אוקיי, הבנתי את הסיפור, וזה ממש מתאים לישראל לחגוג במקום הזה. ובאמת, הגישה של ישראל שכל עם ישראל צריך להכיר גם את ההיסטוריה, גם את ארץ ישראל, בעצם להיות יותר מחוברים. ומי יחבר ציבור חרדי? באמת צריך לדבר את השפה החרדית".
"אז הסיפור שאנחנו הולכים לספר זה על משנה. הרבה פעמים כשאנחנו לומדים משנה, אנחנו לומדים אותה מבחינה טכנית: להבין את המרחקים, מדידות של כמויות, משקלים... פה יש לנו משנה שמדברת גם על מרחקים ומידות, ודרך המשנה הזאת אנחנו יכולים ללמוד דברים לאו דווקא הלכתיים, אלא דברים על ירושלים של ימי בית שני, ממש להיכנס ללב ליבה של העיר הזאתי".
המשנה במסכת זבים
"המשנה במסכת זבים מספרת על ההפרשות של הזהב. מי שיש לו זיבה קטנה, הולך למקווה וחוזר. אבל מי שיש לו זיבה גדולה, שלוש פעמים, הוא בעצם 'זב גמור'. הוא צריך גם להביא קורבן ואסור לו להיכנס להר הבית. דרך אגב, משהו מעניין, אצל האיסיים וגם אצל הצדוקים, היה אסור לזבים ולמצורעים להיכנס גם לשערי העיר ירושלים".
"המשנה מספרת לנו על הזב הגמור. מתי אתה הופך להיות זב גמור? או אחרי שלושה ימים, או שיש לך זיבה גדולה הרבה מאוד זמן, שיש לך את ההפרשה הזאתי. בוא נקרא את המשנה מתוך כתב יד קאופמן, אחד מכתבי היד הטובים ביותר של המשנה הארץ-ישראלית: 'רָאָה אַחַת מְרֻבָּה כְּשָׁלוֹשׁ, שֶׁהִיא כְּמִגִּיד יָוָן לַשִּׁילוֹחַ... זְמַן שֶׁהֵן כְּדֵי שְׁתֵּי טְבִילוֹת וּשְׁנֵי סִפּוּגִים, הֲרֵי זֶה זָב גָּמוּר'. כלומר, אני הולך למקווה, טובל, מסתפג עם מגבת, חוזר וטובל עוד פעם. המרחק, הזמן, הוא כזמן ההליכה 'מִגִּיד יָוָן לַשִּׁילוֹחַ'".
"גיד יוון"
"אז איפה זה 'גיד יוון' הזה? השילוח, כולם מסכימים שזה בירושלים. אז כנראה גם 'גיד יוון' הזה הוא בירושלים. אבל איפה? בקצרה, יש לנו את עיר דוד, מעליה הר הבית והעיר העליונה. ובריכת השילוח נמצאת ממש בתחתית של עיר דוד. לאחרונה, בחפירות ארכיאולוגיות, גילו שם חלק מבריכה מפוארת ומונומנטלית מימי הבית השני, בריכה מדורגת ומרשימה".
"יש לנו הרבה סיפורים על בריכת השילוח במשנה. הראשון הוא ניסוך המים בחג הסוכות. 'צוצית של זהב מחזיקה שלשה לוגים, והיה ממלא מן השילוח' ועולים לבית המקדש. אז יש לנו דרך שעולה מהשילוח למעלה. אבל יש לנו עוד משהו מעניין: גם העלייה לרגל. לפי הירושלמי, שמואל מביא ברייתא: 'מן השילוח היו עולים לרגל'".
הפתרון: החקרא
"אז אנחנו יודעים מה זה השילוח, אבל לא יודעים מה זה 'גיד יוון'. 'גד' – אולי עבודה זרה? 'יוון' – היוונים. ההצעות המחקריות פחות טובות. רוני רייך הציע שזה שיבוש של 'גיחון', אבל אין לזה תמיכה בכתבי היד. דוד רוזנטל הציע 'גת שמנים', אבל הקשר בין שמן ליין לא ברור".
"נחזור לפרשנות המסורתית. פירוש הגאונים לסדר טהרות כותב: ''גיד יוון' – מקום בבית המקדש שעשו יוונים קבע לעבודה זרה', והוא מקשר את זה לאבני המזבח ששיקצו מלכי יוון. גם הערוך והרמב"ן הולכים בכיוון הזה. 'גד' זו עבודה זרה, כמו בביטוי 'הָעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן', ו'יוון' זה היוונים. מאוד פשוט שזה יהיה משהו שקשור ליוונים בירושלים".
"והמקום הזה, לפי הצעתי, זה ה'חקרא'. החקרא זו המצודה שהיוונים בנו בירושלים בתקופת החשמונאים, ששלטה על הדרך לבית המקדש. ספר מקבים א' כותב: 'ויבנו את עיר דוד בחומה גדולה וחזקה... ותהי להם למצודה ('חקרא' ביוונית)'. כל המקורות, יוספוס ומקבים, מספרים על המצודה הזאת שהייתה מדרום להר הבית".
רחוב עולי הרגל
"וזה מושך אותנו בחזרה לשילוח. אם אני הולך מהשילוח, החלק הנמוך ביותר בירושלים, ומתחיל לעלות להר הבית – כי אמרנו שמשם עולים לרגל. ומה שמדהים, שבשנים האחרונות התגלה בעיר דוד רחוב מרוצף באבנים ענקיות, עם מדרגות, שעולה מבריכת השילוח עד להר הבית. וההצעה שלי שבעצם הרחוב הזה הוא רחוב עולי הרגל. ומה קורה בדרך? בדרך יש את החקרא. מי שפתאום בדרך מהשילוח לחקרא נטמא בטומאת זב, יודעים את הזמן הזה, והוא צריך לחזור ולטבול".
"אז למה המשנה מזכירה דווקא את המקומות האלו? יכול להיות שהם מזכירים את המקום הכי טהור – בריכת השילוח, מים חיים, ואת המקום הכי טמא – החקרא, 'גיד יוון', מקום של עבודה זרה. וככה, דרך הריאליה הירושלמית, הם נותנים לנו את טווח הזמן של 'זב גמור'. תודה רבה".
מערת הרשב"י ו"קרב הרשויות"
ישראל שפירא עלה לבמה לדברי הסיום: "יישר כוח לכל מי שהגיע, מרגש לראות את הציבור הגדול. אנחנו נעשה את זה קצר, שמונה עד עשר דקות, ואז נסיים בהקרנת סרט בכורה. נדבר על שני אתרים: הראשון מערה, והשני מעיין".
"לפני 18 שנה, בתור ילד בן 17, הסתובבתי עם האופניים ביער בן שמן ונאבדתי. פתאום אני מוצא את עצמי באיזו רחבה ענקית עם קבוצה של רוכבי אופניים, ואחד שלא לבוש כדתי אומר לי: 'אתה יודע, המקום הזה זה מערת הרשב"י'. לא האמנתי לא, ושמרתי את זה בלב. לפני שמונה שנים בערך התחלתי קצת יותר לחקור את האבנים שאנחנו הולכים עליהם, ושמעתי שיש לזה קצת מקורות יותר מוסמכים מרוכב אופניים אקראי".
"לפני 4 שנים העליתי את המערה לסטטוס תחת הכותרת 'מערת הרשב"י'. ומתקשר אליי ראש כולל במודיעין, אומר לי: 'ישראל, בוא אליי עכשיו'. הגיעתי אליו והוא מספר לי: 'אני מכיר את המערה כבר 25 שנה, ביררתי, ויש עליה מסורת מהמהרי"ל דיסקין, לא פחות ולא יותר'. הוא אומר לי שהישוב הישן הסתיר מסורת זו מהערבים שגרים ליד באל-מידיה ולהבדיל מהתנועה הציונית כדי שלא ינכסו את זה לעצמם".
"התחלתי לחקור את זה. דיברתי עם כל החוקרים והם אמרו לי: 'אתה לא מתבייש? כל בן אדם שיודע לקרוא - יודע שמערת הרשב"י הייתה בצפון!'. אמרתי לעצמי, אי אפשר ככה, חייבים לחשוף את המקום הזה. הלכתי למקובל, הרב נתנאל ניר, והוא גם סובר ככה. והוא הגיע לשם ועשה טקס גדול של הפרכת יונים כמבואר בזוהר".
"הגעתי גם לבן של האדמו"ר מאלכסנדר, שלפני 20 שנה כתב על זה ב'המודיע'. הוא אומר לי: 'בוודאי, אין שום חולק, זה היה פה באזור לוד'. הגעתי גם למסמך של משרד הדתות מ-1954: 'שיפוץ המערה, תיקון המערה בדרך מלוד למודיעין הנזכרת בזוהר'. וככה הגעתי למסקנה ופרסמתי את זה בזהירות המתבקשת, שזה ודאי לא בצפון, וזו הצעת זיהוי די נחמדה".
תגובת הרשויות
"הגיע אליי ראש עיריית לוד ואמר לי: 'בוודאי שאתה צודק'. עשיתי לו סיור. בזוהר כתוב 'מערת דלוד', מערת לוד. שמנו אפילו שלט. ואז התחיל הבלגן. עיריית מודיעין שמעה את זה, התעצבנה וכתבה: 'עיריית מודיעין מבהירה באופן חד משמעי: אין כל שחר וכל סימוכין לטענות שפורסמו על ידי עיריית לוד... הדברים נבדקו מול רשות העתיקות'".
"אני, אגב, עשיתי שם סיור עם ארכיאולוג, והוא אומר לי: 'מבחינת המדע, אין לנו סיכוי להבין מה היה פה במאה השנייה. אנחנו לא יודעים'. אבל עיריית מודיעין שכחה ששלוש שנים קודם, היא פרסמה באתר שלה את האפשרות הזאת: 'פרשנות נוספת: במערת אל-חביס זו התבודדו רבי שמעון בר יוחאי ובנו במשך שנים'. אז היא מסכימה שאפשר להגיד את זה כהצעת זיהוי.
בין אם שכנעתי אתכם ובין אם לא, הסעות 'הופמן ובניו' שוכנעו, והציבור מגיע בהמוניו בהסעות מאורגנות בבין הזמנים".
מכתב ההמלצה של חוקר ארץ ישראל המנוח ז'אבו ארליך הי"ד
לפני שאנחנו עוברים לעין ימק"א, אני רוצה להקריא מכתב מיוחד שקיבלתי ממורי ורבי ז'אבו ארליך ז"ל שנכתב ביום כ"א באייר תשפ"ד (29.5.2024)
מכתב המלצה עבור ר' ישראל שפירא
קבלתי מר' ישראל שפירא את טיוטות ספרו בנושא מעיינות בארץ-ישראל. במסגרת עבודתנו המשותפת על המגזין שהפקנו 'שלום לך עזה', ומהיכרותנו עוד לפני כן, אני שמח להמליץ על ספרו הנוכחי, הכולל היכרות מעמיקה, סיורים בשטח, חיבור למקורות היהודיים וצורת הגשה נוחה וידידותית לקורא. אני ממליץ עליו ועל ספרו, בכל לב.
בברכה רבה ז'אבו
זאב ח. ארליך, מדריך וחוקר ארץ-ישראל
זהו מכתב הערכה מאדם יקר שלצערנו כבר איננו עמנו, שנהרג במלחמה. הספר הקודם גם מוקדש לזכרו.
"ועכשיו אנחנו עוברים לקטע מדהים. זה מעיין מאוד מפורסם ויפה, עין ימק"א. הוא על גדות הכנרת, המים שלו חמימים. בסרטון של שש דקות, נחשוף איך בעזרתו יתברך, הספר שלי השפיע על עולם ההלכה".
עדות חתן הרב קוק
רבי רפאל, חתן הרב קוק, עלה לבמה לדברי סיום מרגשים: "היינו, עם ישראל [שפירא], אצל הרב קוק. לר' ישראל היה חשוב לדעת אם העיסוק שלו זה מצווה. הוא שאל את הרב קוק: 'אני עושה מצווה שאני מפרסם מעיינות של עם ישראל?'. הרב אמר לו: 'זה מצווה גדולה לחבר יהודים לארץ ישראל'. והגאון מווילנא אומר שכל ענייני ארץ ישראל, הגבולות וכל העניינים, זה הכל גופי תורה. כל מה שאתה עושה זה גופי תורה".
"הרב קוק סובל במעיים. ואחרי שישראל נתן לי את הספר הזה, פתחתי אותו וגיליתי שם רפואה למעיים, ועוד קרוב אלינו בטבריה, שלא ידעתי עליה. נתתי את זה לרב קוק, הוא הסתכל על זה בעיון, קרא את הכל, התפעל מאוד מהמחקר הזה. הוא אמר: 'זה מלא תורה, מלא תורה'. ישר הוא אמר לי: 'צריך להביא מהמים האלה!'".
"הלכתי לשם, והתעכבתי קצת והפלפון היה מכובה. אחרי כמה שעות הדלקתי את הטלפון, אני רואה שהתקשרו אליי מכל העולם: 'הרב מחפש אותך דחוף, תביא לו את המים!'. ישר הלכתי, הבאתי לו את המים. הוא היה בצום באותו יום, ועם כל זה, מה שרואים בסרטון, הוא שתה קצת מהמים האלה. אני גם שתיתי מהם".
עדות על תכונות המים
"אני יכול להגיד לכם שזה עושה פעילות במעיים. הם לא מלוחים כמו חמי טבריה, אבל יותר מלוחים מהכנרת, והם ראויים לשתייה. מי שנמצא שמה רואה בלי ספק שזה המקום המדובר. 'הר ברזל' – זה הר בזלת, אולי לכן קראו לו הר הברזל. הוא ממש למרגלות הדקלים והמעיינות, זה ממש דברי חז"ל".
"הרב שלח כמה פעמים אנשים למלא לו מים ממי הדקלים. זה סימן שהוא מרגיש שזה מועיל. הוא אמר לשתות את זה בבוקר על בטן ריקה. גם העיד לי קרוב משפחה שיצא לו המים כמו שנכנס כפי שכתוב בגמרא".
רבי רפאל סיים בעידוד ופנה למחבר: "יש לך הרבה עבודה. אנחנו נמצאים פה כבר 70-80 שנה ועדיין לא התחברנו למקומות. צריך חוברת, מחקר של הציבור החרדי על ארץ ישראל. זה הפרויקט הבא שלך!".
סיום האירוע
המנחה סיכם את הערב: "הציבור מוזמן לעבור לחדר האוכל. תודה רבה לכל מי שהגיע". האירוע הסתיים בהתרגשות רבה, כאשר מאות המשתתפים זכו לרכוש את הספר 'המקומות הנדירים' במחיר מוזל של 30 שקלים בלבד (במקום 88 שקלים), ליהנות מכיבוד מיוחד של טשולנט שתרמה החממה החברתית "צ'ונטיה" מהגן הבוטני בירושלים, ולקבל עותקים חתומים מהמחבר.
0 תגובות