בבני ברק של מעלה, בין כותלי אחד מתלמודי התורה המפוארים, מסתובב בחור צעיר. חמוד, כמעט ילד. רק לפני חודשיים הוא צעד אל מתחת לאורות המנצנצים של אולם השמחות, חוגג את כניסתו בעול מצוות. הוא היה אמור להיות מאושר. הוא היה אמור להרגיש שייך. אבל היום, כשהוא נכנס לכיתה, ראשו שחוח ועיניו כבויות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הסיפור של הבחור הזה מתחיל הרבה לפני בר המצווה. הוא מתחיל בבית שקט מדי, בית של אמא חד הורית ושתי יתומות חיות. אביו מולידו עזב את הבית כשהיה תינוק בעריסה, ומאז - הדממה היא בת הלוויה הקבועה שלהם. בבית שבו השמחות הן מצרך נדיר, שמחת בר המצווה הזו לא הייתה סתם אירוע; היא הייתה אי של תקווה, הזדמנות להרגיש כמו כולם.
הפרוטות שנאספו והמזכרת שנגזלה
בני המשפחה, שחיים מהיד לפה, לא ויתרו. הם אספו שקל לשקל, פרוטה לפרוטה, כדי להעניק לו סעודה מכובדת. הבקשה היחידה של הבחור הייתה צלם מקצועי. "אמא", הוא אמר בכיסופים, "אין לנו תמונות משפחתיות, לפחות שמהיום הגדול שלי תישאר לי מזכרת".
כדי לא להישאר בחובות, שילמו בני המשפחה לצלם את מלוא שכרו עוד בערב השמחה. הם סמכו עליו. הצלם עשה את מלאכתו, הבזיק בפלאש, חייך לילד היתום והמשיך הלאה. מה שבני המשפחה לא ידעו, זה שבאותו רגע שבו הכניס הצלם את הכסף לכיסו, הוא גם איבד את המצפון שלו.
מתברר שכשהצלם זיהה שמולו עומד בחור שאין לו אבא שידפוק על השולחן, אבא שידרוש את המגיע לבנו - הוא פשוט החליט שזה לא דחוף. האלבום? הוא יכול לחכות. התמונות? אולי בשנה הבאה.
מסכת של תירוצים ואטימות
מה שהחל כציפייה מתוקה הפך למסע ייסורים משפיל. הילד, שכל כך רצה לראות את עצמו בבגדי השבת, רודף אחרי הצלם. הוא מתקשר, שולח הודעות, מבקש רק לראות את התמונות. והצלם? בשיא חוצפתו מתעלם. וכשכבר עונה, נשלפת סדרת התירוצים המוכרת: "עברתי דירה", "הייתי חולה", "הדפוס סגור", "אין אלבומים במלאי".
הלב נשבר: ילד בן 13, שגם כך נושא על כתפיו הצעירות משא כבד של בדידות, צריך להתחנן בפני אדם מבוגר שיחזיר לו את הזיכרונות שלו. מחנכיו בתלמוד התורה מעידים: "הבחור לא איתנו. הראש שלו עסוק בעוול שנעשה לו. הוא מרגיש שוב שקוף, שוב חלש".
הכתובת על הקיר - ואנחנו כאן
הסיפור הזה כואב לנו פעמיים. פעם אחת בגלל הילד המסכן, ופעם שנייה בגלל העובדה שההמלצה על אותו צלם הגיעה בטעות דרך אחד מאנשי המערכת שלנו, שרק רצה לעשות טובה. אנחנו מרגישים אחריות.
פנינו לצלם. ביקשנו תגובה. בהתחלה הוא עוד פיזר הבטחות שווא, אך כעת הוא בוחר בשתיקה. אנחנו כאן כדי לומר לו ולשכמותו: לא על גבו של ילד קטן תבנו את העסק שלכם. חז"ל הזהירו אותנו על "אלמנה ויתום לא תענון" - זו לא המלצה, זו פצצה מתקתקת.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
לעת עתה, אנו נמנעים מלפרסם את שמו של הצלם, מתוך תקווה אחרונה שרגש יהודי יתעורר בו והאלבום יגיע לידי הבחור עוד השבוע. בתקווה שהדמעות לא ימשיכו לזלוג.
כי בדור שלנו, לא משאירים ילד לבד מול אטימות.
0 תגובות