הכאב הוא אמיתי – אבל האלימות היא בגידה בו
מאמר זה לא בא לחדש דבר. הוא בא לכתוב את הברור מאליו – את מה שגדולי ומאורי הדור אומרים בקול רם וצלול. כך נכתב במכתב החריג שפרסם היום ראש הישיבה הגר"ד לנדו, מכתב אליו הצטרף גם ראש הישיבה הגרמ"ה הירש. דברים דומים פרסם היום הראשון לציון הגאון רבי יצחק יוסף, שאף קרא להוקיע ולהוציא מהמחנה את אותם מפגינים אלימים, כלשונו. כשגדולי ישראל מדברים בבהירות כזו - חובתנו להקשיב, ולהשמיע את דבריהם הלאה.
בואו נגיד את זה ברור: הלב שלנו נקרע. לראות בחורי ישיבה צעירים, עמלי תורה, נגררים על ידי שוטרים - זה מחזה שקורע את הלב של כל יהודי מאמין. הכעס הזה, התחושה שרודפים אותנו על שאנחנו מה שאנחנו - היא כנה ועמוקה. אף אחד לא צריך להתנצל עליה.
אבל דווקא בגלל שהכאב כל כך אמיתי, אסור לנו לתת לו להפוך למפלצת. מה שקורה ברחובות בני ברק בשעות האחרונות - צמיגים בוערים, אבנים מושלכות, קולות נפץ - זה לא ביטוי של כאב. זה חילול השם נורא. זה בגידה בכל מה שאנחנו אמורים לייצג.
שריפת רחובות לא תציל אף בחור ישיבה
נשאל שאלה פשוטה: האם אבן אחת שנזרקה על שוטר אי פעם שחררה בחור ממעצר? האם צמיג בוער אי פעם ביטל צו גיוס? התשובה ידועה לכולנו: לא. ההפך הוא הנכון.
כל תמונה של חרדי מתפרע היא מתנה לשונאינו. כל סרטון של אש ברחובות בני ברק מחזק את אלה שטוענים שאנחנו "לא חלק מהחברה". האלימות לא רק שאינה פותרת דבר - היא מחבלת בדיוק במאבק שבשמו היא מתנהלת.
וחמור מכל: האלימות הזו כבר סיכנה חיים. זה לא עניין תיאורטי. כשאבנים עפות וצמיגים בוערים, מישהו עלול להיפגע - ובעבר מישהו כבר נפגע. האם זה המחיר שאנחנו מוכנים לשלם?
גם הטענות על אלימות שוטרים – לא מתירות אנרכיה
יש שיטענו: "אבל גם השוטרים אלימים". ויש צדק בטענה הזו. יש תיעודים קשים של שימוש בכוח מופרז, של השפלה מיותרת, של יד כבדה מדי. הדברים האלה מזעזעים ודורשים טיפול.
אבל - ואין דרך לומר את זה בעדינות - אלימות שוטרים, חמורה ככל שתהיה, לא מעניקה היתר לאנרכיה. אנחנו לא חיים בג’ונגל שבו "עין תחת עין" מתורגם לשריפת רחובות. מי שרוצה להיאבק נגד אלימות משטרתית - יש דרכים חוקיות, יעילות ואפילו תורניות לעשות זאת. השלכת אבנים אינה אחת מהן.
מבחן אמונת חכמים: לא תפריט במסעדה
כאן המבחן האמיתי שלנו כציבור.
אנחנו מתגאים, ובצדק, באמונת חכמים שלנו. כשגדולי ישראל מורים שאסור להתגייס - אנחנו עומדים מאחוריהם כחומה. כשהם אומרים "לא" - אנחנו אומרים "לא" ביחד איתם, בלי היסוס.
אבל אמונת חכמים היא לא בופה. אי אפשר לבחור את מה שנוח ולהשאיר את מה שפחות נוח. והיום אין צורך לנחש מה דעתם - הם אמרו את דברם בפירוש. הגר"ד לנדו כתב זאת שחור על גבי לבן, הגרמ"ה הירש הצטרף אליו, והראשון לציון הגר"י יוסף הלך צעד נוסף וקרא להוציא את המפגינים האלימים מהמחנה. דרכם של רבותינו היא דרך של כבוד, של שכנוע, של עמידה איתנה אך שקטה. לא דרך של אש ואבנים.
מי שמתיימר לייצג את "עולם התורה" תוך כדי זריקת אבן - אינו מייצג אלא את עצמו. והוא מבזה את מי שהוא מתיימר להגן עליו. יותר מכך: הוא הולך כנגד הוראה מפורשת של גדולי הדור.
ברית הקיצוניים: תסתכלו מי מוחא לכם כפיים
ולחולמים שמדמיינים שהם "מקדשים שם שמיים" כשהם מציתים צמיגים - הנה תרגיל קטן: תסתכלו מי שמח מהתמונות האלה.
לא, זה לא רבותיכם. לא אנשי ישיבה. לא הקהילה התורנית. מי ששמח הם דווקא אלה שרוצים לראות אותנו בוערים: אנשי "קפלן" שמקבלים חומר תעמולה מדהים, שונאי דת שזוכים להוכחה חיה לכל הסטריאוטיפים שלהם, ופוליטיקאים שרוצים להשתמש בתמונות האלה כדי לחוקק חוקים עוד יותר קשים נגדנו.
האירוניה מרה: הקיצוניים מבית והקיצוניים מחוץ ניזונים זה מזה. הם צריכים אחד את השני. הם שותפים אמיתיים - שותפים להרס.
הרוב השפוי זועק – הגיע הזמן לדבר
אנחנו, הרוב המוחלט של הציבור החרדי, יושבים בבתינו, לומדים את תורתנו, מגדלים את ילדינו, ומצקצקים בלשוננו למראה ההפרעות. אבל הצקצוק לא מספיק יותר.
הגיע הזמן שנגיד בקול – בשבת, בשולחנות, בשיעורים, בשיחות עם הילדים שלנו: האלימות הזו אינה בשמנו. היא לא מייצגת אותנו, היא לא מקדמת אותנו, היא פוגעת בנו.
זה לא אומר לוותר על המאבק. ההפך: זה אומר לנהל אותו בדרך שבאמת עובדת. בדרך שגדולי ישראל מורים עליה. בדרך שלא נתבייש בה מחר.
הגיע הזמן שהרוב השפוי ישמיע את קולו – לפני שהשוליים ישרפו לנו את הבית.
0 תגובות