מה עשה הרבי מצאנז בערב יום הכיפורים? הסיפור שמרטיט לבבות

אחד הסיפורים המיוחדים ששמעתי הוא על האדמו"ר מצאנז, בעל ה"שפע חיים" זצוק"ל, שכידוע איבד את כל משפחתו ואת אחד עשר ילדיו בשואה האיומה. הרבי לא נתן לכאב וליגון האישיים להשפיע עליו. מיד לאחר השחרור נסע ממחנה למחנה בגרמניה, ומיהר להקים את מוסדות "שארית הפליטה". סבא רבא שלי, הגה"צ ר' ישראל אריה זלמנוביץ זצוק"ל (שגם איבד בשואה את הוריו, אשתו ובתו הבכורה) כיהן אז כרב במחנה ברגן-בלזן, שם התיר עגונות וחיתן מחדש את הניצולים, כדי שיקימו מן האפר את העם היהודי.

הרבי זצ"ל עצמו עסק רבות בהקמת משפחות. לעיתים אף חתם את שמו על הזמנות לחתונה הן כאב החתן והן כאב הכלה. כך היה עבורם גם אב רוחני וגם אב במובן הממשי, שדאג לכל צורכיהם.

בשנת תש"ז (1946), כשנה וחצי לאחר סיום השואה, בערב יום הכיפורים, ישב הרבי בביתו במחנה פרנוולד והתכונן לתפילת "כל נדרי". מיותר לציין באיזו התרוממות רוח היה שרוי, בעוד שעות אחדות ירד על העולם היום הקדוש ביותר בשנה, ובחרדת קודש, לבוש לבנים, יסור לבית הכנסת, שם יבקשו עם ישראל מהקב"ה שיגזור עליהם שנה טובה וייתן להם כוח להשתקם.

דברי החיזוק של הגר"י זילברשטיין בהלווית הבחור שטבע במעיין: "זו קבורה זמנית"

חזקי שטרן|21:22

ובשעות הצהריים המאוחרות נשמעו דפיקות על דלת ביתו של האדמו"ר. על מפתן הדלת עמדה בחורה צעירה, יתומה מאב ואם, עיניה דומעות, והיא התפרקה בפני הרבי: "ידוע שיש מנהג עתיק שהורים מברכים את ילדיהם בערב היום הקדוש, אך אני יתומה מאב ואם ואין מי שיברך אותי". הרבי מיהר להכניסה לביתו, לקח מטפחת לבנה והניח אותה על ראשה, ולאחר מכן הניח את ידו עליה ובירך אותה בברכת האבות.

הבחורה התרגשה מן הרגע המרומם, יצאה מאושרת מביתו של הרבי וסיפרה על כך בהתרגשות לחברותיה, ששהו עמה בבית היתומים שהקים. עד מהרה התקבצו כל הבנות היתומות מתחת לחלון ביתו של הרבי וביקשו לזכות אף הן בברכתו.

הרבי פינה לכך את כל זמנו היקר, דווקא בשעות החשובות כל כך של ההכנה לחג ובמשך למעלה משעה ארוכה בירך למעלה מ-87 בנות, כל אחת בחיבה ובאופן אישי, כדי למלא ככל האפשר את תחושת החיסרון שחשו באובדן משפחתן בשואה האיומה.

זהו סיפור קטן על דור שלא ויתר, שקם מאפר ובנה מחדש חיים במו ידיו. הלוואי שנזכה ללמוד מהם משהו.