ליל כ"ו באדר ב' תרמ"ג (26 במרץ 1883). סופת שלגים משתוללת על הר אררט. הרים נקברים, כפרים נמחקים.
חמישה ימים מאוחר יותר, בקצה השני של העולם - אוקלנד, ניו זילנד, יושב עיתונאי בשם ג'ורג' מקולאג ריד בחדרו הקפוא. הדד-ליין מחר בבוקר. הוא מגרד בעיפרונו ואין לו על מה לכתוב (תופעה מוכרת...). ואז צץ רעיון במוחו!
הוא כותב תחת שם העט "פולקס" שהמפולת חשפה דבר מה בהר. לא פחות מאשר שרידי תיבת נח.
הסיפור עבר מניו זילנד לטורקיה, שם פורסמה ההטרלה כדיווח רציני, ונוספה הידיעה כי "נציבים מטעם ממשלת טורקיה", ביקרו במקום, וכן מדען אנגלי בשם "קפטן גאסקוין" (שמעולם לא נולד) חתם על הממצאים, ואפילו שורבב שמו של הסולטן עבדול חמיד השני לסיפור.
לא עזר התנצלות העיתונאי המטריל, והסיפור הפך לקביעה מוגמרת.
"וַתָּנַח הַתֵּבָה עַל הָרֵי אֲרָרָט" - היכן הם הרים הללו?
בשבוע שעבר ביום כ"ד בתמוז לפי שיטת רבי אליעזר הגדול כמובא בסדר עולם רבה, חזרה היונה אל נח ובפיה עלה זית טרי. אחרי חודשים ארוכים של מבול עלה קטן היה סימן שהעולם לא נגמר.
נח שרד את המבול, אבל אנחנו טרם קיבלנו תשובה לשאלה, היכן בדיוק נחה התיבה?
על אילו הרים בדיוק עמדה אותה תיבה? מאיזה נקיק סלע, מאיזה ראש הר, שלח נח את היונה לחופשי? "וַתָּנַח הַתֵּבָה עַל הָרֵי אֲרָרָט", כתוב בתורה. אבל איפה בדיוק הם הרים הללו?
אונקלוס שלח אותנו לכורדיסטן
שימו לב לנאמר בתורה: לא "הר אררט" אלא "הרי אררט". לשון רבים. שני הרים לפחות.
המסורת היהודית הקדומה, מזהה את "הרי אררט" עם הרי כורדיסטן. אונקלוס - גדול המתרגמים, מתרגם: "טורי קרדו". הרי הכורדים. כך גם תרגום יונתן בן עוזיאל, וכך מדרש בראשית רבה שקורא להם "טורי קדרון".
לפי דברים אלו, התיבה נחה על הרכס המפריד בין ארמניה לארם נהריים - הוא הר הנקרא היום "ג'בל ג'ודי", בדרום-מזרח טורקיה, ליד העיר ג'יזרה שעל נהר החידקל. ודבר מעניין: גם המסורת המוסלמית מזהה את מקום חניית התיבה ב"אל-ג'ודי".
ואז באו הצלבנים
השיטה השנייה - זו המוכרת היום לרוב העולם, מזהה את "הרי אררט" עם רכס הרי הגעש המושלגים השוכנים כיום בגבול שבין טורקיה, ארמניה ואיראן. שני הרים עצומים, האחד מתנשא לגובה 5,166 מטר והשני ל-3,896 מטר, מכוסי שלג כל ימות השנה. הפרסים קוראים לגבוה שבהם "כוה-אי-נח" - הר נח. הארמנים מכנים אותם "אררט הגדול" ו"אררט הקטן", והם מופיעים עד היום בלב סמל המדינה הארמנית.
אלא שחוקרים רבים, הנסמכים על המסורת היהודית הקדומה, טוענים שזיהוי זה הוא מסורת נוצרית-ארמנית מאוחרת שלא הייתה מוכרת כלל לפני ימי הצלבנים. הארמנים עצמם אימצו אותה רק במאה הי"א - כאשר הצלבנים הביאו עמם את הזיהוי המערבי. לפני כן, גם הם לא הכירו את ההר הזה כמקום בו נחה התיבה.
עדויות מן השטח
יוסף בן מתתיהו כתב לפני כאלפיים שנה: "בה נמצאים גם שרידי התיבה ומראים אותה עד היום לכל מי שרוצה לראותה". הגמרא במסכת סנהדרין מספרת שסנחריב מלך אשור מצא קורת עץ מתיבת נח ונהג להשתחוות לה.
רבי בנימין מטודלה, הנוסע היהודי הגדול של המאה הי"ב, כתב שמקרשי התיבה נבנה מסגד מוסלמי ליד נהר החידקל - בדיוק באזור שאונקלוס מזהה. ורבי פתחיה מרגנשבורג, אחיו של רבנו יצחק הלבן בעל התוספות, שהגיע לאחריו, מצא כבר תיבה שנרקבה: "אין התיבה שם, אלא נרקבה".
בשנת תשי"ט (1959) התגלה שיקוע מוזר בקרקע בגובה 1,625 מטר, בין שני כפרים בהרי אררט הגדול. חוקרים טענו שמדובר בתבנית ספינה. בשנת תשפ"ג (2022) נחנך שם מרכז מבקרים בשם "תיבת נח", בנוכחות פרופסורים מאוניברסיטת איסטנבול ותיירים מישראל.
תרגום יונתן עצמו מפרש: "חד קרדוניא וחד ארמניה" - הר אחד בכורדיסטן והר אחד בארמניה. אולי שתי המסורות אינן סותרות זו את זו. אולי "הרי אררט" הוא שם של אזור כולו, ולא הר ספציפי אחד?
- ישראל שפירא - היסטוריון ומרצה בכיר, חוקר ארץ ישראל ומדריך טיולים | מחבר הספרים 'המקומות הנדירים הקדושים והרטובים', 'עזה מאז ולתמיד', 'המקומות הקדושים בלבנון', ו'סודות המכבים' | לתגובות, הערות, לשליחת חומרים ורעיונות ולהזמנת הרצאות, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com
0 תגובות