יום ה'שישי - סוד הקיום
בעוד ימים אחדים נתייצב שוב למרגלות הר סיני. חג השבועות אינו רק עוד תאריך בלוח השנה שלנו, זהו הרגע שבו כל יהודי באשר הוא מתחבר מחדש לצינור החמצן שלו. המפגש הזה עם התורה, חמדה גנוזה, אותו ערוץ פתוח ובלתי אמצעי שבין האדם לבוראו.
משנים קדמוניות טבע רב סעדיה גאון: "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה". זוהי קביעה מהפכנית שמפנה זרקור על רכיב הנצח, סם ההישרדות היהודית לא דרך גנטיקה, טריטוריה או פוליטיקה, אלא דרך הזיקה המוחלטת למסורת הלימוד. בשונה מכל עם אחר, עצם המהות הלאומית שלנו נשענת על היכולת לשמר את האש הזו דולקת.
אך השנה, חג השבועות נחגג תחת צל חדש ומאיים. מערכת המשפט וגופים פוליטיים בישראל מהדקים יותר מתמיד את "טבעת החנק" על לומדי התורה ומתייחסים אליהם לעיתים כאל נטל או בלשונם "איום קיומי על המדינה". עפ"ל.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
המדרש מלמד על "תנאי יום השישי": הקב"ה התנה עם מעשה בראשית שאם ישראל מקבלים את התורה העולם ממשיך להתקיים, ואם לא – הוא חוזר לתוהו ובוהו.
רוצים דוגמה לתוהו ובוהו?
גברותי ורבותי - מהפך
אם ההיסטוריה האנושית נמדדת לפי רגעי "לפני" ו"אחרי", הרי ששנת 2025 תירשם כרגע שבו המכונה נטלה מהאדם את כתר הבכורה על התבונה.
אין ביטוי ויזואלי חזק יותר לשינוי הזה מאשר השער המדובר של מגזין TIME, שבחר להכתיר כ"אנשי השנה" את "אדריכלי הבינה המלאכותית".
בתמונה המהדהדת את הצילום האייקוני "ארוחת צהריים על גורד שחקים", אותו פריים של פועלי בניין על גורד שחקים מ-1932, ניצבים הפעם דמויות כמו אילון מאסק, סם אלטמן וג'נסן הואנג – האנשים שבנו את התשתית לעולם החדש. הבינה המלאכותית אינה עוד "כלי" טכנולוגי; היא הפכה לטכנולוגיה רב-תכליתית, המשפיעה על כל רובד בכלכלה, בתרבות ובחברה. קו פרשת המים הגדול ביותר בעת החדשה.
בצד המואר של המהפכה, הבינה המלאכותית מתגלה כמושיעה של המדע. היא הצליחה לפצח את חידת "קיפול החלבונים" שהעסיקה חוקרים במשך חמישה עשורים, ובכך קיצרה תהליכי מחקר של שנים לימים בודדים.
ברפואה, מערכות AI מאבחנות סרטן בדיוק העולה על זה של רופאים מומחים ומגלות סוגים חדשים של אנטיביוטיקה המסוגלים להכניע חיידקים עמידים. בחקלאות, היא מאפשרת ניהול פרטני של כל צמח וצמח, חוסכת בכימיקלים ומבטיחה ביטחון תזונתי מול משבר האקלים. אפילו בשוק ההון, היא מנתחת נתונים במהירות על-אנושית ומאפשרת הכללה פיננסית לאוכלוסיות שבעבר נדחקו מהמערכת.
אז אם כל כך טוב, מה כל כך רע?!
שבית המדרש מציל את האקדמיה
בעוד המכונות משתלטות על כל חלקה טובה של עיבוד נתונים, מתרחשת תופעה מרעישה: מערכת ההשכלה הגבוהה, אותו מבצר של ידע שנבנה במשך מאות שנים, קרובה להכנעה סופית.
מה שקרה במהירות בזק, תוך פחות משלוש שנים מאז השקת ה-ChatGPT, הוא לא פחות מרעידת אדמה "רוחנית". בעולם שבו העבודות האקדמיות נכתבות על ידי בינה מלאכותית ונבדקות על ידי בינה מלאכותית, המהות של המערכת מתרוקנת מבפנים והופכת ל"תקשורת של המכונה עם עצמה".
הטרגדיה הגדולה אינה רק טכנית; היא אנושית. סטודנטים במערב פיתחו עוינות עמוקה כלפי כל צורה של אוריינות (= היכולת לקרוא ולכתוב).
הקריאה והכתיבה, שהיו פעם כלי הביטוי העילאיים של הרוח, הפכו עבורם לנטל מעיק. המין האנושי, במין ויתור מרצון, מעביר את הפונקציות הקוגניטיביות של הניסוח, הזיכרון והקריאה לידי המכונות.
האקדמיה בכל העולם מובסת על ידי המכונה, פשוט כי היא עצמה הפכה מזמן ל"בית חרושת לציונים" – מנגנון מכני וחלול שכל מטרתו היא שורת הרווח והדיפלומה.
אך דווקא בתוך הערפל הזה, מתחילה להישמע קריאה מפתיעה מלב האינטלקטואליזם המערבי.
בעל כרחו עונה אמן
הסופר והמחזאי מתיו גסדה טוען כי הדרך היחידה של החינוך לשרוד היא "לפנות אל הנשמה". הוא מציע לחזור לריטואלים של קריאה וכתיבה עמוקה, לא כמצרך שימושי בשוק העבודה, אלא כפעולה בעלת ערך פנימי.
מישו אמר ישיבה או כולל?
דווקא עכשיו נשמעים קולות של ההערכה שלומדי התורה הם אלו שמחזיקים היום בסיסמה הסודית שכל העולם מחפש: "תורה לשמה". בעוד האקדמיה נאבקת בסטודנטים שמחפשים קיצורי דרך אלגוריתמיים, בבית המדרש הלימוד הוא המטרה עצמה.
בכתבה בעיתון 'הארץ' ניסח זאת עופרי אילני בצרוה מדויקת:
"הלימוד בישיבות לא נועד לחדד את המחשבה בשביל "להצליח" או לייצר קריירה, אלא פשוט כדי ללמוד ולחיות את המילה הכתובה. זוהי "מוטיבציה טקסטואלית ריאליסטית" ששום בינה מלאכותית לא תוכל להחליף לעולם, כי המכונה יכולה לייצר טקסט, אך היא אינה יכולה לייצר משמעות".
אילני מחדד עוד יותר:
"כיום, יש המביטים בציבור לומדי התורה בעין עוינת ורואים בהם נטל כלכלי. אך אם המגמות הנוכחיות יימשכו, ייתכן מאוד שתלמידי הישיבות יהיו האנשים האחרונים על פני האדמה שעדיין יודעים לקרוא".
אילני מוסיף:
"הם יהיו השומרים האחרונים של יכולת ההבנה והפרשנות של טקסטים מורכבים. בעוד העולם החיצוני טובע בים של ניהיליזם ושטחיות דיגיטלית, לומד התורה בבני ברק או בירושלים ממשיך לעמול על דף גמרא, מפעיל את שרירי המחשבה האנושיים הטהורים ביותר".
העולם האקדמי מתחיל להבין שחלק ניכר מפתרונות ההישרדות שלו נמצאים דווקא באותה "פנימיות" המאפיינת את עולם הישיבות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
לומדי התורה אינם רק משמרים את המסורת; הם משמרים את צלם האדם, האדם החושב היכולת להתייחס לטקסט כאל מקור של חיות, כאל "אוויר חיוני" שלא ניתן להאציל למכונה. בסופו של יום, כאשר מסך הסיליקון ירד על כל מקצועות הניתוח והמידע, יעמדו לומדי התורה כצוק איתן של דעת אנושית חיה, ויזכירו לכולנו: מה מותר האדם מן המכונה.
0 תגובות