בתקופה שבין ראש השנה ליום הכיפורים, מילה אחת הופכת למרכזית: סליחה. אך ניתוח עמוק יותר של משמעותה חושף כי סליחה אינה עניין של ניסוח או אמירה קלילה.
ביום הכיפורים – מתגלה כוחה העמוק של החרטה. לא עוד תחושת אשמה מכבידה, אלא מנגנון נפשי ורוחני שמאפשר תיקון, שינוי וצמיחה. יום הכיפורים אינו רק יום של צום ותפילה, אלא הזדמנות נדירה לטהרה פנימית – דרך חרטה אמיצה וסליחה כנה, כלפי אחרים וכלפי עצמנו.
הסליחה האמיתית יכולה לבוא רק אחרי בחינה עצמית מעמיקה ואבחון כנה של הסדקים שנפערו בנפש ובמעשים במהלך השנה.
התהליך דורש מבט מפוקח, פנימי ועמוק. מבט זה צריך לכלול גם את אותם צדדים אישיים שאנחנו מעדיפים לא לראות – אלה שאנו תופסים כ"מכוערים" או כבלתי מחמיאים. רק המוכנות לחשיפה פנימית טוטאלית כזו היא תחילתה של סליחה בעלת משמעות.
לבסוף, סליחה מתחילה תמיד ממקום של מוסר. היא נובעת לא רק מתוך רצון אישי להקל על המצפון, אלא מתוך רצון אמיתי להיטיב ולתקן את הפגיעה שנגרמה לאחר או לעצמך. כאשר החרטה מושרשת בצורך מוסרי לתיקון, היא הופכת לכוח מניע שמייצר שינוי אמיתי ומתמשך.
לצד הבחינה העמוקה והפנימית המבטאת את בקשת הסליחה - מתגוררת החרטה.
חרטה כמנוע של שינוי
יום הכיפורים, המזוהה בדרך כלל עם צום מכפר וצער על העוונות, טומן בחובו משמעות עמוקה ופסיכולוגית יותר מאשר הבעת רגש בלבד.
החרטה במהותה היא בעיקר חשבון נפש בו האדם בוחן את מעשיו ואת מסלול חייו בשנה החולפת.
עם זאת, היא רק השלב הראשון בדרך למטרה המרכזית שהיא היטהרות מהעוונות והתחלה חדשה מרוממת יותר שהיא מטרתו הנעלית של יום הכיפורים.
חרטה כטקס ניקוי נפשי.
כפועל יוצא, ההליך מאפשר לאדם להניח מאחור את כישלונות העבר, להשתחרר מהמשא המצטבר של טעויותיו, ולהתמקד ברצון עז ליצור התחלה חדשה ונקייה במסלול החיים.
במילים אחרות, יום הכיפורים אינו רק יום של סיכום חטאים, אלא יום של הכנה – יום שבו החרטה משמשת כדלק המאפשר לאדם לכוון את מצפן חייו מחדש לקראת שנה טובה יותר.
עם זאת, מצודתה הרחבה יותר של החרטה מלמדת גם על לקיחת אחריות. הפנמה שמעבר לרגשות והתשוקות האנוכיות יש גם מימד נוסף, כזה שתפקידו להוביל למטרה - למימוש עצמי.
אחריות כצורך קיומי: כשאנו יוצאים מהאינטרס האישי, אנו צומחים
המושג אחריות רחב הרבה יותר מהיכולת לשאת בתוצאות של מעשינו. הוא מאפשר לאדם לחרוג מעבר לאינטרס האנוכי והמיידי ולהכיר בשייכות של תוצאות המעשים כלפיו. יכולת זו, הנראית לעיתים כנטל, היא למעשה המפתח ליציאה מהקיפאון הנפשי.
בעולם הטיפול הנפשי, הבנת האחריות כצורך ראשוני מחייבת את המטפלים להכיר בחשיבות האחריות כלפי האחר בחיי המטופל. דגש על מקום הזולת והשפעת המעשים עליו הוא חלק בלתי נפרד מתהליך קידום הצמיחה הנפשית וההגשמה העצמית.
קריאת הלל הזקן: השאלה שמעוררת לפעולה
אחד המשפטים הנוקבים ביותר בנושא לקיחת האחריות העצמית על המעשים, השאיפות וההגשמה, מגיע אלינו מפרקי אבות, בשמו של הלל הזקן: "הוא היה אומר, אם אין אני לי, מי לי; וכשאני לעצמי, מה אני; ואם לא עכשיו, אימתי".
אמירתו של הלל קוראת לכל אדם לצאת מהאנוכיות, כשהוא מציב את השאלה המאתגרת: 'וכשאני לעצמי מה אני?' ניתן לקרוא שאלה זו כבחינה של ערך הקיום – מה ערך יש לקיומי אם אני שקוע רק בתוך האגואיזם של הקיום העצמי?
על פי קריאה זו, החיים מקבלים ערך עמוק וממשי דווקא מתוך סיוע, נתינה ואחריות כלפי אחרים. היציאה מעצמך היא זו שממלאת אותך.
לבסוף, האמירה 'ואם לא עכשיו, אימתי?' משמשת כדרבון מיידי. הלל הזקן מזכיר לנו כי העשייה הדרושה לשינוי, בין אם היא כלפי עצמנו ובין אם כלפי הזולת, היא תמיד כאן ועכשיו. מדובר בעשייה יומיומית, מתמשכת וזמינה, שאינה סובלת דיחוי.
ולסיכום, המסר אותו מלמד אותנו הלל הזקן - ממשיך ללוות ולהדהד גם אלפי שנים לאחר שנאמר: יום הכיפורים מזמין אותנו לא רק להביט לאחור – אלא גם לשאול על מה אנחנו באמת מתחרטים.
לעיתים, דווקא לא הכישלונות מציפים את הלב בחרטה, אלא ההזדמנויות שפספסנו בגלל פחד.
הכישלונות הנולדים מאומץ, מלקיחת סיכונים, מהניסיון להעז – ניתנים לעיכול. הם נושאים בתוכם גאווה שקטה: ניסינו. לפעמים אנו מתחרטים על הבחירות ועל התוצאות.
עם זאת קיימת גם חרטה על דברים שלא עשינו, על בחירות שנמנענו מהן – מה שגם גורם לעיתים לייסורי מצפון.
ובשורה התחתונה - גם אם לא נגשים את השאיפות במלואם, לפחות נוכל לומר ביושר – עשינו, ניסינו, העזנו.
לכולנו בעזרת השם חתימה טובה, שנת שפע, חסד ורחמים וסיעתא דשמיא.
0 תגובות