דמיינו שאתם פותחים את העמוד הראשון של עיתון ורואים תמונות שבמבט ראשון נדמה כאילו נלקחו מאירופה של ימי השואה – יהודים חרדים מורחקים בכוח, נאבקים באנשי הרשויות, וכבודם נרמס לעיני כל. אלו תמונות שמטלטלות כל לב יהודי, ללא קשר להשקפתו או לאורח חייו.
ואז אתם מגלים שהתמונות הללו כלל לא צולמו בגרמניה או במדינה עוינת אחרת. הן צולמו במדינת ישראל – המדינה שקמה כדי להיות ביתו הבטוח של העם היהודי. עצם הידיעה הזו צריכה לגרום לכל אחד מאיתנו לעצור לרגע ולשאול את עצמו כיצד הגענו למציאות שבה מראות כאלה הופכים לכותרות ראשיות.
מאמר זה אינו בא להכריע במחלוקת סביב סוגיית גיוס בני הישיבות או השירות הצבאי. אנשים ישרים ויראי שמים יכולים להחזיק בדעות שונות, ואלו סוגיות מורכבות שעליהן דנים גדולי התורה, מנהיגי המדינה, מערכת המשפט ומערכת הביטחון. אולם גם כאשר קיימות מחלוקות עמוקות, ישנה שאלה אחת שחייבת להטריד כל יהודי: כיצד מנהלים אותן?
חייב להיות עיקרון בסיסי שעליו יוכל להסכים כל יהודי, מכל מגזר ומכל השקפה – אסור שמדינת היהודים תהיה מזוהה עם תמונות של בני תורה הנעצרים בשל לימודם. גם כאשר קיימים ויכוחים קשים, יש דרכים לנהל אותם מתוך אחריות, כבוד והבנה של משמעותם הלאומית וההיסטורית.
אלו סוגיות רגישות מאין כמותן. מקומן סביב שולחן הדיונים, באמצעות הידברות, מנהיגות, אחריות ופשרה – ולא בעימותים ברחובות שהופכים בתוך דקות לכותרות ראשיות בכל כלי התקשורת בעולם.
בימים שבהם האנטישמיות מרימה ראש ברחבי העולם, כאשר יהודים מותקפים רק משום שהם יהודים, חובה עלינו להבין שהתמונות היוצאות ממדינת ישראל אינן נשארות בגבולותיה. מיליוני אנשים שאינם מכירים את הרקע המשפטי, הפוליטי או הציבורי רואים רק את התמונה. מבחינתם אין הסברים ואין פרשנויות – יש רק מראה של יהודים הנעצרים בזמן לימוד תורה.
רבים מהם שואלים בכאב: כיצד ייתכן שדווקא במדינת היהודים מתרחשים מראות המזכירים פרקים אפלים מן ההיסטוריה היהודית? אין כאן, חלילה, השוואה בין מדינת ישראל לבין גרמניה הנאצית. השוואה כזו אינה נכונה ואינה ראויה. אולם אי אפשר להתעלם מעוצמתן של תמונות. הן אינן מספרות את כל הסיפור, אך הן יוצרות את הרושם הראשון.
מדינת ישראל הוקמה כדי שכל יהודי יוכל לחיות בארצו בגאווה, בביטחון ובחירות. היא הוקמה כדי שלימוד התורה, חיי היהדות וכבודו של כל יהודי יהיו מוגנים במדינתו שלו.
אין הכוונה להתעלם מן החוק או לוותר על שלטון החוק. כל מדינה מתוקנת חייבת לאכוף את חוקיה. אולם לצד השאלה האם החוק נאכף, קיימת גם השאלה כיצד הוא נאכף.
יש מחלוקות שאסור לנהל מול מצלמות הטלוויזיה. כאשר הוויכוחים הפנימיים שלנו הופכים לתמונות המופצות ברחבי העולם, הם הופכים לכלי בידי שונאי ישראל.
אויביה של ישראל אינם מבחינים בין חרדי לחילוני, בין ימין לשמאל ובין דתי למסורתי. בעיניהם כולנו יהודים. דווקא משום כך מוטלת עלינו האחריות שלא להעניק להם תמונות שעלולות להחליש את אחדות עמנו ולפגוע בכבודו של עם ישראל.
ככל שאנו מתקרבים לימי בין המצרים ולתשעה באב, איננו יכולים להתעלם מן הלקח הנצחי של חז"ל – בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם. איננו חייבים להסכים על כל דבר, אך אנו חייבים לזכור שגם בעת מחלוקת אסור לאבד את הכבוד ההדדי ואת תחושת האחריות הלאומית.
תהיה אשר תהיה ההכרעה שתתקבל בסופו של דבר, ראוי שתבוא מתוך הידברות ומתוך הנהגה אחראית. אולם דבר אחד חייב להיות ברור לכולנו: מדינת היהודים לעולם לא צריכה להיות מזוהה עם תמונות של יהודים הנעצרים בשל לימוד תורה.
הבה נעצור לפני שיהיה מאוחר מדי. נרבה אהבת ישראל במקום שנאת חינם, הידברות במקום הסלמה ואחדות במקום פילוג. זו אחריות המוטלת על כל אחד ואחת מאיתנו.
דובי הוניג הוא מנכ"ל לשכת המסחר היהודית-אורתודוקסית בארה"ב.
0 תגובות