בחצרות החסידים ובהיכלי האדמו"רים נהוג מקדמת דנא לקיים במהלך טיש הפורים "פורים שפיל", מעין "הצגה" מיוחדת המתקיימת במשך שעות ארוכות כאשר תמיד שזורים בהצגה זו מוטיבים סמויים של עובדות והליכות חיים ראויות ונכונות ליהודי עובד ה' בשילוב מוסר השכל דק ומושחז בבחינת "ליצנותא דעבודה זרה" כשהמציגים הנם אברכים יראי שמיים המנצלים את הרגעים הנעלים להחדיר בציבור החסידים דרכי מוסר והשקפה נכונה על החיים.
בחסידויות רבות משלבים בעלילה מענייני דיומא וכך עוד לפני מאות שנים היו בהצגות בחסידויות גליציה ואוקראינה סיפורים מסמרי שיער על הפריץ המאיים לגזור על היהודים גזירות קשות ולהשליך את המוכס היהודי לכלא אולם בסופו של דבר בחסדי שמים לאחר תפילות ותחינות מוצא אותו רשע את מותו בנסיבות מסתוריות והגזירה בטילה ומבוטלת באורח ניסי ופלאי.
השנה "כבשה" מטבע הדברים גזירת הגיוס הנוראה המרחפת מעל ראשם של בני הישיבות הלומדים את התורה הקדושה תוך איום להשליכם חלילה לכלא כאשר בהצגות הפורים שנערכו בהיכלי החסידויות ויז'ניץ וצאנז התייחסו לכך בפירוט רב.
בחסידות ויז'ניץ הסתופפו אלפים בצל האדמו"ר כאשר במערכה הראשונה של ההצגה נראו שני יהודים השותפים בחברת נסיעות כאשר האחד הוצג כ"פשרן וליברל" ואילו השני כ"קנאי וקיצוני" כשהראשון מסביר מדוע עליו לשלוח את בנו לצבא על מנת שישרת את המדינה וישתלב לאחר מכן בשוק התעסוקה ואילו חברו החסידי המקפיד לציית לגדולי ישראל שומר את נפש בנו ואינו מאשר לו להתגייס לצבא מחשש שינתק חלילה מצור מחצבתו.
השניים קיימו ביניהם ויכוח נוקב כאשר הפשרן טוען כי ניתן לשלב תורה וצבא יחד ובעקבות כך מחליט לשלוח את בנו לצבא ואילו חברו הקנאי מסביר כי אלו "תרתי דסתרי" וכי מדובר בגזירת שמד שאין להתפשר עליה ולכן הינו מסרב בנחרצות לאפשר לבנו להתגייס.
במערכה האחרונה של ההצגה נראים השניים לאחר 40 שנה כשהם ישישים באים בימים, ישובים זה לצד זה בגינת ה"בית אבות", או אז אותו שותף שבנו המשיך ללמוד בישיבה זוכה לעדנה גשמית ורוחנית כאשר עשרות צאצאיו, נכדיו וניניו מגיעים מידי יום לבקרו וללמוד עמו כשהם נוהגים בו בכבוד רב ומקיימים את מצוות "והדרת פני זקן" ואילו השותף שהעדיף לשלוח את בנו לצבא, יושב בשעמום וחסר מעש מבכה על גורלו, שבנו התפקר ויצא לתרבות רעה ונסע לחו"ל לצורך עסקיו במקום להינשא ולהקים משפחה ולא עוד אלא שפתח בסכסוך משפחתי עם אביו ואינו מגיע לבקרו כשהוא כועס עליו ומתעלם ממצוות "כיבוד אב".
"כמה צדקת", אומר לסיום בצער ובכאב השותף "הפשרן" לרעהו "הקיצוני" ומבכה את מר גורלו, "כאשר סירבת לשלוח את בנך לצבא, כל הקלקול והדרדור הרוחני של הבן שלי, החל מאותו יום בו אפשרתי לו לעשות זאת. חבל שלא שמעתי בקול גדולי ישראל שבעיניהם הצופיות למרחוק ידעו מדוע אסור להתגייס לצבא".
בחסידות צאנז הגדילו לעשות ושיתפו את קהל אלפי החסידים בדרמה של ממש.
במהלך הטיש "פרצה" פלוגת חיילים (מחופשים) ועלתה על השולחן כשהם מוציאים רשימה ומחפשים בחור ספציפי שלא התייצב עדיין בצבא ומוטלת עליו חובת גיוס. החיילים חיפשו אותו בין משתתפי הטיש ואיתרו אותו עומד על הפארנצע'ס.
כאשר הפלוגה ניסתה לקחת אותו עמה בכוח, החלו חבריו להיאבק בהם אולם הללו הפעילו את נחת זרועם ו"גררו" את העציר אל השולחן שם הושיבו אותו על ספסל מיוחד שדימה כביכול את הבקו"ם החרדי.
בשלב זה של ה"פורים שפיל" הגיע אל העציר פקיד "הרבנות הצבאית" וניסה לשכנע אותו להתגייס כשהוא מסביר לו את מעלות הצבא ומנסה לשכנעו במילים רכות כאילו וניתן לשלב בין חיי בן ישיבה ולוחם בצה"ל.
לאחר דקות ארוכות של שכנועים והפצרות בהן סירב בתוקף הבחור להקשיב ולשמוע הוא קם בגאון הצהיר בגאווה כי הוא מסרב להתגייס ונשמע להוראת רבותיו גדולי הדור.
בשלב זה הוא נשא "גראמן" מרגש בו תיאר כיצד למרות הפיתויים וניסיונות השכנוע הוא זכה לעמוד בגבורה ולא "ליפול ברשתם" של סוכני הגיוס של הצבא המבקשים "להחטיא" את בחורי ישראל התמימים ולגרום להם לעבור על דתם ולהתפקר חלילה ברוחניות, כשעיני החסידים כולם זולגות דמעות של התרגשות ואושר, כאומרים אשרינו שזכינו לעמוד על שלנו ולא להיכנע במאומה.