אסון מירון תשפ"א: "הפניית אצבע מאשימה כלפי אחרים טובה להרגעת המצפון, אבל המבוקש באמת לחפש את חסרוני אני", מילים נוקבות אלו מופיעות במכתבו של ראש הישיבה הגאון רבי שאול אלתר, שנכתב במענה לחסיד ששאל במה עליו להתחזק לעת הזו. במענה האישי מצביע ראש הישיבה על המתבקש בשעה זו שהוא לערוך כל אחד חשבון ובדק בית בנפשו הפרטית.
את דבריו פותח ראש הישיבה, הכותב "בלב נסער", כעדותו, כי שעה זו היא שעה של חשבון נפש שנדרשת דווקא כעת, מאחר שעתה היא "שעת חימום היפה לפתיחת הלב ולהתעוררות".
"בשעה קשה זו, כשלמספר בני ישראל לעומר בשמחה וסילודין, התווסף מספר אחר רח"ל; כשלשמחתו של רשב"י, שהקפיד לבל יאמרו נַחֵם ביום חגו כמובא מהאריז"ל (עי' מג"א סי' תצג סק"ג), נוספו מבקשי נחמה ל"ע; כששאלת המנגנים המשמחים: 'אנשי עיר פלונית - מה לכם פה ומי לכם פה', התחלפה בשאלת הפסוק (ישעיה כב, טז): 'מה לך פה ומי לך פה כי חצבת לך פה קבר' ה"י - הרי, כלשון שיר היחוד (ליום חמישי): 'נבוכות כל עשתונות ונבהלות כל החשבונות', ואין ישוב הדעת הראוי להקדים לחשבון הנפש הכלל והפרט". אך עם כל זה", קובע הגר"ש, "שעת חימום יפה לפתיחת הלב ולהתעוררות, כשאחר זמן, שטף החיים מטשטש ומעמעם הענין".
הגר"ש אלתר שולל על הסף את הקריאות המבקשות למתוח ביקורת על אלו שאולי אשמים במחדל, וקובע כי "הַפְנָית אצבע מאשימה כלפי אחרים, טובה להרגעת המצפון, אבל המבוקש באמת לחַפֵשֹ את חסרוני אני (והרי רק שוטה ידמה בלבו שהוא שלם ותמים), ולצקת את ההתעוררות לתבנית של קבלה מעשית, אם בחובת הלבבות ואם בתיקון המעשים, בין אדם לחבירו ובין אדם לקונו יתברך. ולֵב יודע מרת נפשו, אלא שיצרו מטעהו ומשכיחהו, אבל בשעת כושר - יש לנצלה".
בהמשך מכתבו הוא מצביע על המתבקש בעת הזו, והיא להתחזק במצוות של בין אדם לחבירו, כאשר הוא מרמז על כך שמהעובדה שיהודים נפלו איש זה על זה, יש להסיק שיש לייקר כל אחד את רעהו ולהיזהר שלא לפגוע בכל איש מישראל.
"והנה", הוא מוסיף וכותב, "אף שלכל מאורע, ובוודאי בהיקף אסון כזה, יש סיבות משמיא, מ"מ אין יוצא גם מידי פשוטו, ואף שאין אנו שייכים כלל לדרגת תקנת חכמים בסנדל המסומר (שבת ס.), אבל יש בה גם לימוד על זהירות כפשוטה. ומאחר שנתגלגל"ה חובה, תרתי משמע רח"ל, ובא ג"ל כגלגל להחליף השיטה, ראוי לקבל על עצמנו להזהר בכיוב"ז אף אם נראה שהשעה דוחקת וירט הדרך לנגדנו".
מכתבו של ראש הישיבה בא בהמשך לדבריו אותם נשא בשבת וכך גם מיד למחרת הארוע הקשה, ביום ל"ג בעומר, אז הדגיש גם כי "על כל אחד להכות 'על חטא' בלבו פנימה ולא על לב חבירו". בקהילתו מספרים כי מאז נודע לו על הארוע הקשה נראה הגר"ש אלתר כשהוא נסער, מזועזע וכאוב, וכי גם בשבת התקשה להסתיר את כאבו.
ביום שישי לאחר התפילה נאמרו פרקי תהילים לרפואת הפצועים, ולאחר מכן דיבר ואמר: "משפטי ה' צדקו יחדיו" - חובת חשבון הנפש מוטלת על כולם. על כל יחיד לעצמו, בדייקא. את ה'על חטא' מכים על הלב שלי ולא לחפש אחרים, ויש לכל יחיד מה לתקן. אי אפשר לדעת "ואין איתנו יודע עד מה". אבל מוטל על כל אחד לחפש בעצמו".
גם בעת רעווא דרעוין בשבת, כאשר בבית המדרש נכחו המוני איש, עמד הגר"ש על הנדרש מעמנו בשעה קשה זו ואמר כי "רבי ינאי אומר, אין בידינו לא משלוות הרשעים ולא מייסורי הצדיקים". ויש לפרש, שכשקורה מקרה נורא בכלל ישראל אז מידת הרשעים שנשארים ב'שלווה' ואין הדבר נוגע להם כלל להתעורר ממנו. אז אנחנו איננו כאלה, מרגישים שקרה משהו, רוצים להתעורר. אבל גם אין בידינו "מייסורי הצדיקים": צדיקים מבינים מה קורה, ויודעים מה הכאב הנכון שצריך לכאוב לנו, מה היא ה"מידה כנגד מידה" שבשבילה אירע האסון, ומה רוצים בשמים. אנחנו לא יודעים, רק מנסים להתעורר אבל לא יודעים על מה".
ובכל זאת, אמר, גם אם אין אנו יודעים להצביע בשל מה באה עלינו הרעה הזו, אך יש לדעת ש"לדפוק 'על חטא' על חטאי השני, סתם לזהות חיסרון אצל האחר, בזה אין עניין, כל אחד צריך לחפש את נגעי עצמו, ולתקן במה שאפשר".
בהמשך אמר כי "אם נעדרו חללים עלינו למלאת את החלל במקומם. ואיך ממלאים את החלל?", וציטט מדברי המגיד מקוזניץ זי"ע על הפסוק "ולא תחללו את שם קדשי" שכל יהודי שחוטא גם בסתר הרי הוא בעצם מסלק את השכינה ממנו וכמי שאומר לקב"ה 'לך מכאן' - ואז נהיה חלל. חלל ריק מהקדושה. והתיקון לכך, הוא "להביא את אור השם ושכינתו בכל מקום, לחיות עם הקב"ה ולזכור ממנו, לפחות ביראת שמים פשוטה".
"'על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה', בקרבי דייקא, דייק. עלינו להכניס את הקב"ה ביראת שמים בתוכנו ממש בכל מקום. שנזכה להתעורר להבא בדרכים של טוב וחסד" - סיים ראש הישיבה.
0 תגובות