זה היה מעמד מיוחד.
בני ברק רגילה למסעות הלוויה. אבל במסע הזה היה משהו מופלא. מבחינה כמותית, לא היו שם המונים. בקושי כמה עשרות. אבל האיכות, ובעיקר המגוון. ענקי התורה בדורינו התכנסו ובאו כדי להיפרד מנפטר שרוב בני ברק לא שמעה את שמו.
ראש הישיבה הגאון רבי דב לנדו, יצא במיוחד והכריז בצער: "את האבדה הגדולה אני מרגיש אישית"; אחריו התייצב הגאון רבי מנדל שפרן שקרא לנפטר "מורי ורבי"; אחריו ספד בדברי צער הגאון רבי יצחק דוד אלתר; ואחריו רבי ישראל מנחם אלתר בנו של כ"ק מרן האדמו"ר מגור וראש ישיבת בית נחמיה, שסיפר כיצד זכה להיות תלמידו ולקבל ממנו את החתירה אל האמת ועומק הפשט; ניצבו שם האדמו"ר מביאלא, ועוד רבנים ואדמו"רים.
כך נפרד מעולמנו רבי שלמה אלימלך ב"ר ראובן אייזנר זצ"ל.
זכיתי לעמוד שם בתוך הקהל הקטן. הבטתי ב'אשכבתיה דרבי' המיוחדת הזו וידעתי: כזה היה רבי שלמה אלימלך. נסתר. גנוז. שקט. נעלה מכל ניגודים, בוער באש התורה - והבריות לא ידעו.
האמת שהוא לא היה "צדיק נסתר", אלא "אדם נסתר". לא רק את ענקותו התורנית הצניע. אלא את כל עצמותו. הוא היה אמיד, ובכל זאת התהלך בחליפה וכובע ישנים כשל דלפון, לא מתוך סגפנות או קמצנות, אלא מתוך ששום דבר בעולם הזה לא היה חשוב לו, מלבד רצון ה' ודעת תורתו.
אצל רבי שלמה אלימלך, המונחים "תלמיד חכם", "צדיק", "עובד ה'", פסקו מלהיות מליצות וחזרו לקבל את המשמעות הפשוטה, האמיתית והמדויקת. כמו שהטיב להספידו הגרמ"מ שפרן.
קשה לקטלג את רבי שלמה אלימלך, להכניסו לתבניות המוכרות. באישיותו התמזגו באופן נדיר חריפות ודרישת אמת קוצקאית, עם עמל תורה ועיון בדקדוק אחר דקדוק, כדרך תלמידי החזון איש. שני רבותיו הגדולים, ה'חזון איש' וה'שפת אמת', לא היו רק מקורות לימוד עבורו. אלא מאורי אור, בדרכם למד ובנתיבם התהלך.
את אהבת התורה שלו קשה לתאר במילים. חוויתי אותה דרך מעשים. במשך שנים למדנו יחד, ערב ערב, הלכות שבת בעיון. סדר הלימוד היה מקודש: גמרא וראשונים, משם ל'שפת אמת' על הסוגיא, המשך ב'בית יוסף' וב'שולחן ערוך' עם נושאי כליו, וחותם תמיד – תמיד - בלימוד ה"חזון איש".
אהבתו לתורה ניכרה בדיוק ובבחינה החוזרת ונשנית. כל גדר נבחן, כל סברא נשקלה. מעולם לא ויתר, לא על פשט ולא על עיון, לא על לומדע'ס ולא על גדרי הלכה. כל דין הובהר מכל צדדיו, כל תג נבחן כאילו ניתן מהשמים באותו הרגע. ובעיניו - כך אכן היה. הוא חזר ובחן כל פרט, עד שדברי התורה האירו כנתינתם מסיני.
הוא היה תלמיד חכם כפשוטו של מושג. "אפשר ללמוד מכל מילה שלו" - קרא אחריו הגר"ד לנדו. ואכן, הלימוד עם רבי שלמה אלימלך זצ"ל היה הרבה מעבר ללימוד הלכה בעיון. זו הייתה עבורי הזדמנות לבנות השקפת עולם. התורה, לאורם של החזון איש והשפת אמת, מילאה את כל הווייתו. דרכה בחן את המציאות כולה. די היה במשפטים קצובים שאמר לפני הלימוד או אחריו, כדי להאיר בפניי את העולם באספקלריה המאירה שלו.
"דע לך, יוסף", היה חוזר ומשנן באוזניי, "התורה והעולם חד הם. אין תורה לחוד ועולם לחוד. התורה היא צורתו של העולם, היא המעניקה לו משמעות". וכך חי, כפי שלימד: "כל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו". כל ימיו הסתכל באורייתא וברא עלמא.
כתלמיד חכם אמיתי, היה רבי שלמה אלימלך איש אמת. כפי שהספידו תלמידו, בנו של האדמו"ר מגור, רבי ישראל מנחם אלתר: "האמת היתה נר לרגליו, ממנו זכיתי לקבל את התורה האמיתית".
הוא בז לשקר, לחנופה ולמערכות רבות-רושם שאין תחתן מאומה. עשרות פעמים חזר באוזניי על מדרש חז"ל: "הפשתני הזה נכנסו גמליו טעונים פשתן, הפחמי תמה: 'אנה יכנס כל הפשתן הזה?' השיב לו פיקח אחד: 'ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ושורף את כולו'. כך יעקב ראה את אלופי עשיו ותמה 'מי יכול לכבוש את כולן?'. מה כתיב? 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש'. ניצוץ אחד יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם".
"תשמע טוב, יוסף", היה אומר, "מול מערכות מרשימות ונוצצות המכריזות 'אנא אמלוך', די בניצוץ אחד של אמת כדי לשרוף את כל הקש של השקר".
וכתורתו, כן מעשיו. הבוז ל"אנא אמלוך" הוא שהוביל אותו, עוד בצעירותו, לעזוב את משרתו תורנית נכבדת בישיבת 'אמרי אמת' שם כיהן עוד בחיי הבית ישראל מגור זצ"ל, משום שהרגיש משהו מלאכותי במסגרת.
האדמו"ר ה'לב שמחה' מגור זצ"ל, שהכיר בגדלותו, הבין לרוחו ואף הקים עבורו ועבור להבחל"ח - הגאון רבי מנדל שפרן שליט"א כולל ייחודי, אותו החזיק מכספו האישי ומעזבונו של הבית ישראל זצ"ל. אך רבי שלמה אלימלך נהג בפשטות כדברי חז"ל המזהירים מכל תורה שאין עמה מלאכה, ויצא לסחור בבורסת היהלומים. אך מושבו לא היה בבורסה, אלא בבית המדרש. הוא עבד רק כדי חייו, ומיד חזר ללימודו, עד שתם הכסף, וחוזר חלילה.
הפער בין תפיסתו לבין המקובל בעולם - התבטא בסיפור הבא שלא מש מזיכרוני. באותו יום אמר לנו המשגיח בישיבה 'וורט' השקפתי: מדוע ציווה הקב"ה על משה לבנות ארון עץ, עוד לפני כתיבת הלוחות השניים? "משום שאי אפשר לקבל תורה בלא להיכנס לתוך מסגרת. אם אין מסגרת – אין תורה".
בערב, בפגישתנו, לפני שפתחנו את הגמרא, אמר לי רבי שלמה אלימלך, כאילו קרא את מחשבותיי: "ולמה נתנה תורה דווקא במדבר, בשטח פתוח? משום שאי אפשר לקבל תורה אלא אם כן יוצאים מכל המסגרות!", הוא הוסיף את דברי הרבי מקוצק: 'אלוהי מסכה לא תעשה לך' – אל תעשה את עבודת ה' שלך יצוקה בדפוס קבוע. צריך לעזוב את המסגרות ולצאת למרחבים. "אם אין מרחבים - אין תורה". כזה היה, איש המרחבים והמדבר, שם עמד תמיד לפני ה'.
ואותה אמת חוצת-מגזרים היא שאיחדה סביב מיטתו הפכים. הגאון האדיר רבי דב לנדו שהכתיר אותו כ"איש מופלא, עניו" והוסיף ש"תפארת העם ויסוד העם הם הענווים"; הגאון הגדול רבי מנדל שפרן שהגדירו כרבו, אלופו ומיודעו, ובנו של האדמו"ר מגור, שקרא אחריו "מורי ורבי שלימדני את התורה האמיתית".
מול האמת שלו, כל מסגרות הקש והגבבה נשרפו כלא היו.
הפילוגים והמלחמות ביהדות החרדית הכאיבו לו עד מעמקי נשמתו. הוא האמין שמאז שנת תשמ"ט, היהדות החרדית הממוסדת איבדה את דרכה, ומאז אינה מוצאת אותה חזרה. כה דומים היו דבריו לדברים שכתב הגאון רבי דב לנדו באותה שנה ממש:
"לא! לא זו צורתו הראויה והנכונה של עולם התורה. הוא אף פעם לא היה כך בעבר, ואין זו הצורה שיש ל”הלבישו” בהווה ולהבא! עולם התורה חייב להיות רוחני, נעלה ועדין, צנוע ומצטנע, ולא המוני ותוקפני, מופיע ומתבלט, לוחם ואלים! אנחנו לא נלך להתאבד – מבחינת כל המהות הרוחנית העצמית שלנו – כדי לקבל את כל מה שמגיע באמת לנו במחיר התאבדות רוחנית ומהותית. האם בזה נחנך את ילדינו, ונשחית את כל עולמינו עולם התורה על אנחנו עוד “נראה להם”?
ממשיך רבי דב וכותב מדב ליבו: "הזאת תהא צורתו הרוחנית של עולם התורה בדור הבא, ובמקום ציבור תורני נעלה ומרומם, ניהפך לציבור אלים וחשוף זרוע מלחמה – כדי לטרוף זרוע אף קדקוד של כל מי שמצר צעדינו או שאינו נושא חן בעינינו?" שני נביאים המתנבאים בסגנון אחד.
אבל בניגוד למקובל, רבי שלמה אלימלך לא שידר ייאוש, אלא חזון ותקווה. "די בניצוץ אחד של אמת לאמיתה לשרוף את כל הקש המלאכותי - ואז תשוב עטרת היהדות ליושנה", היה חוזר ואומר.
מתוך תשוקתו להעמיד את הדת על תילה, היה ממניחי אבני הפינה של "מכון חכמת התורה" והתורם הראשון שלה. הוא תמיד היה לנו למורה דרך בסלילה מחדש של דרך התורה השלמה.
רבי שלמה אלימלך, מורי ורבי. הלכת מאיתנו, אך הניצוץ שהדלקת - של אהבת תורה טהורה, של חתירה אל האמת ללא פשרות - הניצוץ הזה ימשיך לבעור ולשרוף כל קש וגבבה, עד שתשוב עטרת התורה ליושנה. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.
0 תגובות