הרצל קוסאשוילי, שומר מזה כארבע-עשרה שנה קשר עם ידידו הזמר הישראלי שלמה ארצי.
מידי שנה מעניק הרצל לארצי מצות שמורות מכפר-חב"ד לליל הסדר, משלוח מנות בפורים-עם סיפור או ווארט חסידי הקשור לאותו היום.
בתוכניתו הוותיקה "עוד לא שבת" המשודרת בגלי צה"ל מזה כ-27 שנה, פירגן ארצי להרצל, והקריא קטעים נרחבים מחיבור שכתב הרצל על הרבי.
לפניכם המאמר:
הרבי שלי, הוא הרבי שלי. אני לא מנכס אותו לעצמי. אני יודע, הוא של כולם במידה שווה, אבל הוא בכ"ז שלי. הוא "הרבי" בה' הידיעה, קודם "רבי" ורק אח"כ כל שאר התארים הנלווים: צדיק, נביא, איש אלוקים, גאון, מחולל מופתים, מלאך וכו'.
צדיקים רבים ותלמידי חכמים גדולים ועצומים ידע העולם מיום היווסדו. חלקם נסתרים וחלקם גלויים, חלקם בחיים וחלקם שוכני עפר, כבודם במקומם מונח. אבל כמו "הרבי" שלי לא היה, במקוריות השמורה רק לו, הוא אחז בעולם הזה, המגושם והמסואב כבשטיח וניער אותו בעוצמה. הוא לא הסתפק בצדיקות ה"קלאסית" בד' אמותיו, אלא פרץ כל גבול וגדר. צבא השלוחים האדיר שכבש את הקוסמוס אין בדוגמתו. הוא היה "רבי" ראש-בני-ישראל במלוא מובן המילה, הדאגה לכלל ולפרט תפסה את מרבית ימיו, אף לנידחים ביותר. כן, גם לבן "החמישי" שלא מופיע כלל בהגדה.
הוא לא רק "רבי" הוא גם האבא האמיתי שלי שאני כה חושש לאכזב ובתוך תוכי יודע שעשיתי זאת לא מעט פעמים, לו רק יכולתי להחזיר את שיני הזמן הנוגס בכולנו לאחור.
גם לאחר כחמש-עשרה שנה לא מרפה ממני תחושת האפסות שנתמלאתי בעוברי על פניו כנער צעיר נטול דאגות בערב יום הכיפורים. המבט שנתן בי היה כזה שגרם לי להתחרט על שנעמדתי בכלל בתור. בושה וכלימה אחזתני. ערבוביה של תחושות שכולן צעקו בתוכי: "כיצד אתה מעז, גס רוח שכתמותך לעבור על יד הרבי, כיצד אתה גוזל מזמנו היקר"? עם איזה מטען רוחני אתה ניגש אל הקודש פנימה?
לאלה שאינם חסידים מביניכם, הדברים בטח זרים לחלוטין. אבל, אתם יכולים לשאול כל חסיד באשר הוא, על התהפכות הקרביים שהוא חווה כשהוא נמצא בקירוב כה גדול למורו ורבו, תאמינו לי שאני לא מגזים, אלא אפילו ממעיט בעוצמת המעמד הנשגב.
אולם, למרות הכול, עברתי על פניו כי הוא הרבי שלי. והיום אני יודע שהמבט הזה שלו, הציל אותי והביא אותי לאן שהביא. לולא מבט זה, איני יודע מתחת לאיזה בור הייתי מצוי, בחושך גמור בסביבת עקרבים ונחשים...
היום, אני גם יודע ובעיקר מרגיש את שהרבי שלי דרש ממני, לקחת ברצינות ובתמים את הפרויקט הכי גדול שאליו נרתמו אדמו"רי ונשיאי חב"ד לדורותיה-להביא לימות המשיח. הוא-"הרבי", בניגוד אלינו, לקח את העבודה שלו ברצינות. לא איחר מעולם, לא החסיר יום, לא יצא לצימרים או לנאות דשא. הוא היה וורקוהוליק של גאולה. כה בער העניין בעצמותיו, כך כשלעיתים תכופות יוצא לי לצפות בקטעי וידאו בהם הוא "זועק" ממש מקירות ליבו, עיניי מתמלאות דמעות וליבי פליאה: מה, כולם היו חירשים? מי שמע אז את צעקותיו בדבר אריכות הגלות הרובצת עלינו מעל 2,000 שנה?
רבי יקר, היכן שלא תהיה, אני יודע שאתה מבחין בי ורוצה בטובתי. וכל הטוב והשפע שהם מנת חלקי הם בטובתך, בטובת הרחמים שאתה מגולל עליי ועל בני ביתי לפני אדון-כל. הבטחת פעם באחת השיחות שלך שאותך לא יפתו בשערי גן עדן ע"י ממתקים ולא תזוז משם עד שתפעל את הגאולה האמיתית והשלימה אליה כה נכספת והשתוקקת. אני יודע שדבר אחד מדבריך לא חזר ריקם. לכן, אני בטוח שהתכוונת לכל מילה שיצאה מפיך בקדושה ובמחשבה תחילה. רציתי רק שתדע שאני פה ממתין לגאולה יותר מאי פעם. ולו בכדי לחזות שוב בזיו פניך שיש בכוחם...
