לפני מספר שבועות, פרסם עורך "בקהילה" בנימין ליפקין, רשמים מביקור עיתונאי שנולד בן לילה בקהיר, בירת מצרים, לפני מעט יותר משלוש עשרה שנים.
בעקבות המהומות במצרים והדרישה של תושבי המדינה להפיל את שלטון מובארק, אנו שבים לרשימתו של ליפקין:
ארמון האליופוליס בקהיר אירח את רבה הראשי של ישראל, הגאון רבי ישראל מאיר לאו, שאך ממנו למדתי כי שמו המלא של נשיא הרפובליקה המצרית הוא מוחמד חוסני אל מובארק.
לביקור המיוחד נלוו ארבעה עיתונאים בלבד. שחר אילן (אז כתב ´הארץ´ לענייני דתיים וכיום בחזית קדמת המאבק בחרדים ובכל מה שהם מייצגים ללא אצטלה עיתונאית רשמית), שלמה צזנה (אז כתב ´מעריב´ לענייני דתיים וכיום הכתב המדיני של ´ישראל היום´), משה סוויסה (אז כתב ´ידיעות אחרונות´ לענייני דתיים וכיום נעלם מהנוף) ואנוכי (ככתב ´יום השישי´).
הביקור נשא אופי דתי ובמהלכו אף נפגש הגרי"מ לאו עם נשיא אוניברסיטת אל-אזהר ומנהיגם של מיליוני סונים בעולם כולו, השייך מוחמד אל טינטאווי. במתק שפתיו ובנועם לשונו ניסה הרב הראשי לישראל לדבר על לבו של האיש שיאות לחתום על מנשר מיוחד האוסר לשאת את שם ה´ בעת מעשה רצח (בתגובה לקריאת ´אללה אכבר´ שבאותם ימים הפכה לסמלם של מעשי הטרור). הבקשה נפלה על אוזניים ערלות.
כללי הטקס הדיפלומטיים הנשמרים בקפידה בארמון האליופוליס הופרו לכבודנו, בחסות האווירה הדתית, וניתנה האפשרות לכל אחד מאיתנו לראיין את הנשיא המצרי. מובארק, שהשתמש בכל השיחה באנגלית מדוברת, פלאחית כמעט, לעומת זו המסוגננת של קודמו בתפקיד, אנואר סאדאת, השיב בחופשיות לכל שאלה.
השאלה היחידה ממנה חמק בצחוק מתגלגל שפשרו לא הובן לי הייתה כאשר הצקתי לו בנושא עזאם עזאם, השבוי הדרוזי שבאותם ימים נמק בכלא המצרי באשמת ריגול לטובת ישראל.
"אני מותיר את הטיפול בעניינו לשופטים פה, הם יודעים לעשות את העבודה שלהם, לא אפריע להם", אמר בסתמיות בעוד השגריר הישראלי דאז, צבי מזאל (שלימים חולל שערורייה בעת כהונתו בשטוקהולם כשניפץ ברגלו מיצג אנטישמי), סינן לעברי, "סיכמנו שלא שואלים על עזאם עזאם".
רגע לפני שנפרדנו ועמדתי להצטלם עם הנשיא המצרי, הוא רכן לעברי, הצביע על זקני ואמר בחיוך, "רק אל תפיץ את התמונה הזו כאן בקהיר. עוד יאמרו שאני נפגש ומצטלם עם קיצוניים".
בקהיר פגשתי נשיא ערמומי היודע את נפש בהמתו ומשקיף ממרומי המרפסת על הילדים המשתוללים בחצר המזרח תיכונית.
