יושב ברכב הסגור. סגור עד נעילה.
הגשם בחוץ לא מפסיק לדפוק לי על הגג, כאילו מבקש להיכנס לבקר. מאד שמח שבאת, אבל אני לא במצב של הכנסת אורחים כרגע, מצטער.
בחוץ רטוב, בראש יבש.
פעם כשהייתי צעיר בן 30 חשבתי שבגיל ארבעים יתמו המאבקים. שהנפש השסועה שלי שעשויה מאלפי פיצולים תמצא לעצמה מנוח, ותנוח יום אחד.
איזה מפח, נפש.
בחינוך בו ביקרתי בילדותי סיפרו שהתורה היא סם חיים. "הוראות משתמש", למוצר הזה שנקרא "לחיות".
אני, שגם הוראות הרכבה של "איקאה" מסבכות אותי, תמיד לא הסתדרתי עם דבר הזה שנקרא "הוראות".
היום שאני בגילו של הרב'ה שלי מתלמוד התורה, אני מבין שכנראה אין ברירה. מי שחפץ חיים, חייב ללכת על פי הוראות שנכתבו בגדולות ואושרו בדם ונפש.
מצד שני הדבר הזה שנקרא "כוח" כבר הרבה זמן לא חבר שלי, אפילו לא ב"פייסבוק"...
השמשה של הרכב שטופה בגשם, כאילו ים של דמעות נשפך עלי מהשמיים. אני בודק שוב שכל החלונות סגורים ואטומים היטב. זה לא רק המים. האוטו כרגע הוא "ארבעת הקירות" המגוננות שלי. כאילו ביקשתי להסתתר מכל יצריי העולם העומדים בחוץ לכלותני, כאילו הרכב הסגור והמגונן הוא הבונקר הפרטי שלי מכל מחמדיי הרחוב.
קר שם בחוץ, וגם בפנים המיזוג החמים לא מצליח להפשיר בי את רוח הלחימה.
בימיה היפים של נפשי, אז בישיבה, סח לנו המשגיח: "כי תצא למלחמה על אויבך"... זו לא רק מלחמה בין ישראל לאויבה. התורה רומזת על המלחמה שנלחם האדם ביצרו, ודרכו של היצר הרע לבא לאדם בדמות "אויבים" רבים, ויפתה את האדם בדרכים שונות.
אבל ההבדל - זעק ה'משגיח' - ההבדל בין המלחמות שנלחמים בהם בני האדם לבין מלחמת היצר, הוא שהמלחמות שבארץ, מגיעות לסיומן יום אחד. וניתן להצביע על מנצח ומנוצח. מה שאין כן מלחמת היצר - היא מלחמה תמידית. מבריאת העולם ועד סוף כל הדורות, ולעולם לא תסתיים מלחמה זו. צאו, צאו והילחמו על נפשותיכם!!!..."
יושב באוטו סגור, סגור עד נעילה. מובס, מושפל, מנוצח... מודה לעצמי ללא קול: כן, בקרב האחרון נוצחתי. לוזר שכמותי...
ואז שקט. הגשם פסק. ה"ווישרים" המתרוצצים על החלון מנקים לי צוהר מבריק לעולם שבחוץ.
מיטיב את ישיבתי, חוגר את החגורה, אוחז ידיי בהגה, ומתניע. נוסע לקראת הקרב הבא...
0 תגובות