פרק 1: לאחר שביקר במקומות הקדושים ביותר לעדה הדרוזית – מנבי שועייב בקרני חיטין, מקאם נבי אל-חאדר בכפר יאסיף, מקאם נבי סבלאן בחורפיש בגליל התחתון - ממשיך ישראל שפירא, חוקר ארץ ישראל, מזרחה לרמת הגולן.
במרחב הגיאופוליטי הרגיש הזה מתגלה סיפור מורכב של זהויות כפולות, גבולות משתנים וקהילה שרובה המוחלט בנאמנות מוחלטת למדינת ישראל, ומיעוטה עדיין יושבת על הגדר.
השנה האחרונה הייתה קשה במיוחד לקהילה הדרוזית ברמת הגולן. זמן לא רב עבר מאז האסון שטלטל את כל העדה – שבת בשעה שש בערב, כאשר רקטה מדרום לבנון פגעה במגרש הכדורגל של מג'דל שמס. "הטיל הזה לקח אתו 12 ילדים - שניים עשר כוכבים שחלמו לחיות, וללמוד. שניים עשר חיים שנקטפו באמצע משחק כדורגל".
בביקורי נוכחתי לדעת שהמשפחות השכולות לא שוכחות את הקשר שלהם עם האחים שלהם מעבר לגבול. בזמן הביקור שלנו בחודש אב תשפ"ה הגיעו הידיעות על הטבח מסוריה שביצע ג'ולאני וכוחותיו בדרוזים באזור סוויידא. "אני אספתי את הבת שלי כאן בידיים שלי ולקחתי אותה לבית העלמין", מספר האב, "האחים שלנו בסוויידא עדיין מחפשים אותם. יש ילדים שלא גילו אותם, לא אספו אותם."
המילים הללו מבטאות את המורכבות הייחודית של הקהילה הדרוזית ברמת הגולן - קהילה שחיה במדינת ישראל, ורובה הגדול והמוחלט מתגייס ובעלי אזרחות ישראלית, אך לכולם יש קשרי דם דרוזיים עם אזרחי סוריה.
"דם הבת שלי אינו יקר ולא יותר יקר מכל טיפת דם שנמצאת בסוויידא" - אמר לי האב השכול.
האם מספרת על אלמא אדהם הילדה שנהרגה באסון: "הילדים הם ילדים - 12 כוכבים שאבדנו. זה גורל שלנו ואנחנו מקבלים את זה".
אלמא אדהם הייתה בת מנהיגה, אהובה אצל כולם, יצירתית. היא שיחקה כדורסל וציירה. "היא הייתה האור בחיינו, נשארת האור בחיים של כולם", אומרת האם בדמעות.
הדרוזים מאמינים בגלגול נשמות, ואמונה זו מעניקה נחמה בזמנים קשים. "ברוך השם אנחנו מאמינים בגלגול נשמות. הילדים היום בני שנה במשפחות אחרות", מסביר האב. זוהי אמונה שמאפשרת להתמודד עם האובדן הבלתי נתפס, להאמין שהילדים עברו למשפחות אחרות וממשיכים את מעגל החיים.
"אנחנו מחכים למאמץ של האחים שלנו בארצות הברית... היינו בטקס הזיכרון ואמרנו: תמשיכו לתמוך במדינת ישראל".
במגרש הכדורגל של מג'דל שמס, מתחת לשמי הגולן הכחולים, מצויה אנדרטה שאין לה דומה בעולם. זוהי האנדרטה היחידה שהנופלים בנו בעצמם, בלי לדעת שהם בונים אותה. האופנים והמשחקים שהשאירו הילדים מיום האסון עדיין פזורים על המגרש, הפכו לזיכרון חי ומכאיב. "תראה, הילדים עשו את האנדרטה שלהם לפני שאיבדנו אותם", מסביר הסבא של אלמא אדהם בקול כבד. "אחי, זה המראה הכי מרגש בעולם - ילדים עשו את האנדרטה שלהם לפני שנפלו".
הסבא מוביל אותנו לתוך המגרש, מצביע על הרסיסים שעדיין נראים על המגונית. "אתה רואה את הרסיסים על המגרש... הילדים רצו לרוץ למיגונית. עיקר הנופלים היו באזור הזה". המילים שלו מלוות בתנועות ידיים שמנסות לשחזר את אותם רגעים נוראים, כאילו בכוחו להחזיר את הילדים בחזרה.
תמונותיהם של הילדים מוצבות סביב המגרש. "הנה התמונות שלהם. הנה אלמא, הנה כל הילדים היפים אשר איבדנו אותם בגלל שהם שחקני כדורגל". כל תמונה מספרת סיפור - חיוכים רחבים, עיניים מלאות חלומות, פרצופים צעירים שעדיין לא הכירו את הרוע שבעולם.
למרות הכאב הבלתי נסבל, הקהילה מוצאת כוח להמשיך. "ומה החוזק שלנו?" שואל הסבא ומיד עונה: "שאנשים באים עוד פעם לשחק ואנשים באים לפה. כוח הטרור של חיזבאללה ושל האויבים של העם שלנו לא יפסיק לנו את המשחק ואת האהבה. נביא עוד ילדים ונגדל אותם".
האמונה הדרוזית בגלגול נשמות מעניקה נחמה מסוימת. "אנחנו יותר קל לנו - אנחנו מאמינים בגלגול נשמות. הילדים עברו למשפחות אחרות".
הסבא מצביע על תמונה של נכדתו: "הנה הילדים... הנכדה שלי. הנה המשפחה כולם הבנים שלי. אני סבא של כולם ואח של כולם ואבא של כולם".
הוא מראה את האנדרטה שבנו הילדים בידיהם: "הנה אתה רואה, הנה האנדרטה שהם עשו. הם עשו בידיהם, עשו, שמו את המשחקים שלהם, נפלו ועשו אנדרטה לעצמם. ילדים קטנים שנרצחו באמצע תחילת החיים שלהם".
התמונות באדיבות מומחה התיירות הוותיק ר' חיים מאיר פוקס הי"ו שידיו רב לו בידע מקיף בתנ"ך ובהיסטוריית עם ישראל וארץ ישראל, דרום צפון מזרח ומערב
- ישראל שפירא - היסטוריון ומרצה בכיר, חוקר ארץ ישראל ומדריך טיולים | לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com
0 תגובות