הוא עמד מחוץ לדירה השכורה שלו במושב אביחיל, אוחז בנשקו האישי, מדיו עדיין ספוגים באבק של 70 ימי לחימה רצופים בתוך רצועת עזה. רגע לפני שהכניס את המפתח לחור המנעול, משב רוח קר חלף על פניו, וצמרמורת אחזה בכל גופו. המחשבה שהכתה בו באותו רגע הייתה חדה כמו סכין: "איך זה ייתכן שאדם שמוכן להקריב את חייו למען הבית, חוזר הביתה ומגלה שאין לו באמת בית משלו?".
עבור איתמר חיון, סופר, יזם ולוחם סיירת גבעתי, הרגע הזה לא היה עוד הרהור חולף של פוסט-טראומה. הוא היה הניצוץ שהצית את אחת המחאות השקטות והחשובות שמתרחשות כיום בישראל. הריאיון העוצמתי שהעניק, אשר רואה אור כאן ב'כיכר השבת', מספק הצצה נדירה לנפשו של דור שלם – דור שמסתער על האויב בחזית, אך מגלה שהוא שקוף לחלוטין כשהוא פושט את המדים.
הבריחה אל החלום האמריקאי והריקנות שבפנים
כדי להבין את עוצמת הדרמה, צריך לחזור אחורה אל נקודת ההתחלה של סיפור חיים מורכב זה. איתמר גדל על הכרמל בחיפה, במסלול ישראלי כמעט קלישאתי של תיכון, גיוס לגבעתי ושירות בסיירת. אך בקיץ 2014, רגע לפני השחרור, המציאות נסדקה. בעודו שוהה בטיול בדרום אמריקה לאחר שחרורו המוקדם עקב חופשת השחרור, התבשר כי חברו לצוות, הדר גולדין ז"ל, נחטף במבצע "צוק איתן".
"מי שזכה להכיר אותו ידע שהוא בן אדם מיוחד... שמעתי שהוא נחטף והזדעזעתי. הטיול הזה הפך למקום של בריחה לצערי. אתה חווה דברים לא פשוטים בצבא, מעצרים ופעילויות, וחיפשתי ניתוק".
הבריחה הזו הובילה אותו לארצות הברית לארבע שנים. הוא הפך לבעל עסק משגשג, נסע ברכב מפואר וחי חיי נוחות שרבים חולמים עליהם. אבל משהו עמוק היה חסר. החומר לא הצליח לפצות על היעדר הרוח. תחושת הזרות, חוסר השייכות והגעגוע לשפה העברית הכריעו אותו. הוא חזר ארצה כדי לנטוע שורשים, התחתן, הפך לאב ליונתן, ולמרבה הכאב – גם חווה גירושים מהירים שלימדו אותו שיעור על בניית "בית פנימי" לפני בניית בית פיזי.
לרקוד בתוך החושך: שדה הקרב של התודעה
כשפרצה מלחמת חרבות ברזל, איתמר הוקפץ מיד למילואים. המראות שפגש בזירת מסיבת ה'נובה' היו בלתי נתפסים. אך דווקא שם, בתוך השאול, הוא הפגין יכולת התמודדות יוצאת דופן.
כשהנפש איימה לקרוס, הוא שלף את הנשק הסודי שלו: מחברת. הוא שפך אל הדפים את כל הזוועות שראה, מרוקן את הרעל החוצה. כשהרים את מבטו, ראה חבורת לוחמים רוקדים ושרים 'עם ישראל חי'. באותו שבריר שנייה הוא הבין את מהותה של השראה אמיתית: אי אפשר לחכות לאנרגיה שתגיע, צריך לייצר אותה. הוא הניח את המחברת, קם, והצטרף לריקוד.
החוסן המנטלי הזה ליווה אותו גם פנימה, אל תוך עזה. שלושה שבועות של המתנה מורטת עצבים לפני הכניסה הרגלית לבית חאנון הועברו לא בגלילה בטלגרם, אלא בלימוד ההיסטוריה היהודית וסיפורי דוד וגוליית. כשהוא צעד אל עבר "שערי הגיהנום", הוא ידע שהוא חלק משרשרת הדורות.
"זה משחק מאוד מסוכן. הבנתי את זה כשכדור של צלף כמעט הוריד אותי. אתה יושב, ופתאום רואה כדור עובר לידך... אתה מבין שכדור אחד כזה ואתה לא פה יותר. איבדנו שם חברים, ראינו את הכאב מקרוב".
נוודים בארצם: המאבק שמטלטל את המערכת
בחזרה לישראל, המראות מעזה התחלפו במציאות אבסורדית. באחת הנסיעות, בדרך חזרה מהלוויה של אב של חבר לצוות, הביט איתמר על ארבעת חבריו לרכב. כולם גברים בשנות השלושים לחייהם, קצינים, אנשי הייטק ובעלי משפחות. כולם נתנו מאות ימי מילואים למדינה, ולאף אחד מהם לא הייתה קורת גג משלו. "אנחנו צבא של נוודים," הוא קלט בתדהמה.
כך הוקם מיזם "בתים ללוחמים". איתמר יצא למסע צלב אישי, מנהל מאות פגישות עם פקידים בכירים, תורמים ואנשי ציבור. הדרישה שלו פשוטה וצנועה להכאיב: לא וילות בתל אביב, ולא דירות פאר. רק אדמה. חלקה קטנה בנגב, בגליל או בעוטף, שעליה יוכלו הלוחמים להקים אוהל או קרוואן ולדעת שיש להם נסח טאבו בארץ שעליה הם מגינים.
המאבק הזה סחף אחריו כבר למעלה מ-5,000 לוחמים, שיחד מחזיקים ברקורד דמיוני של קרוב למיליון ימי מילואים רק מתחילת המלחמה. איתמר מציע למדינה עסקה ביטחונית-אסטרטגית מבריקה: תנו ללוחמים מיומנים בנשק אדמות פנויות, וקבלו בתמורה חומת מגן אנושית שתשמור על גבולות המדינה ותייצר ביטחון מבפנים ומבחוץ.
כשהמיינדסט מנצח את הבירוקרטיה
ההתעקשות הבלתי מתפשרת של איתמר אינה מקרית. היא נשענת על היסודות שעליהם הוא מרצה ועליהם כתב בסדרת הספרים שלו. במהלך השיחה המרתקת ב'כיכר FM', הוא שיתף בתפיסת עולמו, שיכולה לשמש מצפן לכל אדם:
- לנצח את הזמן: ההצלחה מתחילה בהגעה בזמן. אדם שמגיע מוכן ובנחת, מנהל את המציאות במקום שהיא תנהל אותו.
- לקחת בעלות על הכישלון: הפחד משגיאות משתק, אך הגרוע מכל הוא גלגול האחריות. מי שלוקח אחריות מלאה על טעויותיו, קונה לעצמו את הכוח לתקן אותן.
- לזרוע אור: הדיאלוג הפנימי שלנו הוא המנוע של חיינו. בחירה מודעת במילים נקיות ומחשבות חיוביות היא מה שמבדיל בין קורבן למנצח.
הסיפור של איתמר חיון הוא מסמך אנושי נוקב. הוא מאיר זרקור על המחיר השקט שמשלמים הלוחמים, אך באותה נשימה מציע תקווה גדולה. זהו סיפור על איש אחד שלא חיכה שהמדינה תציל אותו, אלא החליט להציל את המדינה מעצמה, אוהל אחד בכל פעם.
0 תגובות