הוא נכנס אל האולפן בצעדים מדודים, גופו עדיין נושא את כובד הפציעה האנושה, אך פניו קורנות באור שקשה לתאר במילים. עבור רובנו, פעולות פשוטות כמו פקיחת עיניים בבוקר, הליכה ברחוב או ישיבה לשיחה, הן שגרת יום אוטומטית. אנו ממלמלים "מודה אני" וממהרים הלאה אל מרוץ החיים. אך ככל שהדקות נוקפות, מתברר כי מול המיקרופון של "כיכר FM" יושב אדם שחצה את הקווים אל העולם הבא – וחזר משם.
"אתה יודע מה ההבדל ביני ובינך עכשיו?", שואל גדליהו בן שמעון, לשעבר סגן ראש עיריית בני ברק וכיום יו"ר המועצה הדתית ברמת גן, והשקט באולפן הופך מוחשי. "זה שאני שמח שאני חי. כולנו קמים בבוקר ולא באמת עוצרים להבין שנולדנו לחיות. החיים שלי נעצרו לפני ארבעה חודשים. אני הייתי מת שנולד מחדש. לכן היום, כל בוקר שאני קם, זו שמחה שאני פשוט לא יכול לתאר אותה".
סיפור חיים זה, שמתגולל לאורך הריאיון במלוא העוצמה והרגישות, הוא לא רק סיפור על פיגוע. זהו מסמך אנושי מטלטל על התמודדות, על ניצחון הרוח, ועל מקור של השראה ששואב את הקורא והמאזין פנימה, אל תוככי המאבק על כל נשימה.
"הליכה של ארבע דקות שהפכה לדרך המוות"
זה התחיל כעוד יום של חול באזור חודש אדר. ימים של עשייה קדחתנית במועצה הדתית ברמת גן, כשהצוות כולו מגויס להכשרת מסעדות לקראת חג הפסח, הגעלת כלים והכנות אחרונות. אלא שהאווירה הכללית בארץ הייתה מתוחה – ימי המלחמה הקודרים מול איראן.
אזעקה פילחה את האוויר. מכיוון שבמשרדי המועצה אין ממ"ד, גדליהו, שמתוקף תפקידו מקפיד לצאת אחרון כדי לוודא שאיש לא נותר מאחור, עשה את דרכו לחניון סמוך. כשהסתיימו היירוטים, הוא סב על עקבותיו לחזור למשרד.
"עשיתי חזרה את אותה דרך של ארבע דקות", הוא משחזר, קולו רועד קלות. "לא ידעתי שהארבע דקות האלה הן בעצם דרך המוות. אני עובר, ורואה ערבי עם קפוצ'ון יושב על ספסל שבו אני עובר יום יום. הוא ישב שם וקרא קוראן. נבהלתי מעט, כי זה לא צליל ששומעים ברמת גן, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות והמשכתי הלאה, אל עבר דלתות המועצה".
אבל המחבל קם, והחל ללכת בעקבותיו. מטר אחד בלבד לפני שדלתות המועצה נפתחות אל חוף המבטחים, החל הטרור.
"שמע ישראל" מול אכזריות תהומית
"רק דלתות נפתחות, ואני שומע 'אללה אכבר'. דקירות בגב. אלו היו ה-40 שניות הכי אכזריות שאדם יכול בכלל לחוות. בן אדם תופס אותך, מחבל עם סכין, ועוד דקירה ועוד דקירה. אני רואה את כל הילדים שלי מולי, כל החיים שלי עוברים ב-30 שניות, וביקשתי סליחה מהקדוש ברוך הוא".
גדליהו מתאר רגעי אימה טהורה. ברחוב הריק שלאחר האזעקה, לא היה איש שיושיע אותו. הדם ניגר, וההבנה שהוא אדם מת החלה לחלחל. אבל דווקא בנקודת השפל הנוראה מכל, כשהוא דקור בכבד, בריאה ובעמוד השדרה, קיבל גדליהו החלטה של אריה: הוא סירב להיות קורבן כנוע.
למרות שלא היה חמוש וללא כל ניסיון בקרב מגע, הוא החליט לעשות את ההשתדלות האחרונה שעמדה לרשותו. הוא הפיל את עצמו בכוונה לרצפה, מהלך טקטי מבריק שנועד ליצור פערי גובה בינו לבין המחבל, וכך למנוע ממנו לדקור אותו בפנים ובידיים. מהקרקע, כשהוא מתבוסס בדמו, נלחם גדליהו בעזרת רגליו, בועט ונאבק במחבל באפס כוחות, עד שהסכין, שהייתה אמורה לסיים את חייו, נעצרה. רק התערבות פתאומית של רוכב אופנוע שנקלע לזירה, גרמה למחבל להימלט.
להתעורר אל עולם של צפצופים ודמעות
מרגע הקריסה על המדרכה, החלה שרשרת ניסים של ממש. חובש הצלה שעובד בחדרי הניתוח באיכילוב ניתב אותו מיד לשולחן הניתוחים הנכון. יו"ר ש"ס, אריה דרעי, עזב את דיוני הקבינט הביטחוני, טס לאיכילוב והזעיק את מיטב הפרופסורים למאבק על חייו של גדליהו.
במשך קרוב לשבוע, היה גדליהו בן שמעון מורדם ומונשם. עם ישראל כולו עצר את נשימתו; ילדים בתלמודי תורה, כוללים שלמים ונשים בכל רחבי העולם התפללו עבור "גדליהו בן ישועה". וכשפתח את עיניו, המציאות שחיכתה לו הייתה מבעיתה לא פחות מהפיגוע עצמו.
"התעוררתי וראיתי את הבן שלי לידי. שאלתי אותו איזה יום היום, והוא אמר לי רביעי. אמרתי לו: 'לא יכול להיות, היום חמישי'. הוא ענה לי שעברה כמעט שבת שלמה. לא הייתי פה שבוע. אני מוקף במכשירים, הגוף שלי נראה זוועה, כמו צנרת אחת גדולה, ילד בוכה מולי – ואני בטוח שאלו השעות האחרונות שלי".
מתוך מחשבה שהוא גוסס, העביר גדליהו לבנו את מה שחשב שהיא צוואתו האחרונה:
"אמרתי לו – תהיו באחדות. תשמרו על אמא. תתקדמו הלאה, אל תחכו לי. אני גדלתי יתום, הגעתי עד לפה, תמשיכו גם אתם. אמרתי לו 'לך תעזור לאמא לשבת'. עד כדי כך. לא רציתי למות. בכיתי כמו ילד קטן שאני לא רוצה למות".
סרט נע של הספדים
רק כשהתייצב מצבו וכשקיבל לידיו את מכשיר הטלפון הנייד, הבין גדליהו את גודל הסערה. בעודו מנסה לעכל את שובו לחיים, הוא פתח את קבוצות הוואטסאפ.
"קראתי את ההספדים עליי", הוא משתף ברגע מצמרר. "אין קבוצה שלא כתבו עליי. כמה איש טוב הוא היה, ואיך הוא עזר. פשוט בכיתי, כי הבנתי שהיום אני מסתובב בעולם כבעל חוב. הציבור החזיר אותי לחיים, ואני חייב לו. כל אדם שני עוצר אותי ברחוב ואומר 'התפללתי עליך'. זה מחייב אותי לא לוותר".
הטרגדיות שעיצבו את לוחם הנפש
כדי להבין את העוצמה שבה נלחם גדליהו על המדרכה, ואת כוח הרצון המפעם בו במיטת חוליו, צריך לחזור אל תחנות חייו, הרצופות במהלומות שהיו מרסקות כל אדם אחר.
בגיל 15 קיבל את הבשורה המרה מכל: אביו, מקובל גדול שהיה בדרכו למסור שיעור בנתיבות, נהרג בתאונת דרכים קטלנית. שנים מאוחר יותר, נולדה לו שלישיית בנות, אך אחת מהן לא שרדה ונפטרה בגיל שבעה חודשים. לפני כעשור, עבר תאונת דרכים קשה שהותירה אותו עם פלטינות ברגליו ושיקום מייסר של חצי שנה ללא יכולת לדרוך על הרגל.
איך אדם קם מעוד שבר ועוד שבר? "החיים הם לא פיקניק", הוא פוסק בהחלטיות. "לכולנו יש משברים. אבל זה בתנאי שהמשבר לא ינהל אותך, אלא שאתה מנהל את המשבר. כשהייתי בבית החולים, הייתי משנן לעצמי: 'גדליהו, אתה במשבר. אל תילחם בעובדה הזו, אבל תנהל אותה'. זה התחיל מהדבר הפשוט ביותר – ללכת לשירותים. לא הייתי מסוגל. אבל אמרתי לאחים, אני אקום רק קצת. ועוד קצת. אם הייתי נותן למשבר לנהל אותי, הייתי נשאר במיטה".
הפצע השקוף: המלחמה בפוסט-טראומה
אחד הרגעים החשובים והנדירים ביותר בריאיון מגיע כאשר גדליהו מדבר בפתיחות על בריאות הנפש. בחברה שבה לעיתים נושאים אלו עדיין נלחשים בחדרי חדרים, הוא מציב זרקור אמיץ על ההתמודדות הנפשית שאחרי הטראומה.
הוא מתאר מציאות יומיומית שבה צל הפיגוע רודף אותו. קולו של המחבל זועק בראשו, הפחד מסכין מטבח פשוטה הופך למשתק, וכל מגע לא צפוי בגבו מקפיץ אותו בבהלה היסטרית.
"אני לא מתבייש להגיד שאני מוגדר כפוסט-טראומה. הנפש היא כל כך עדינה, וכשקורה אירוע אכזרי ופרימיטיבי כזה עם סכין שניחתת עליך שוב ושוב – הנפש נפצעת. אנחנו נוטים לטפל בסיכות, בתפרים, בפיזיותרפיה, אבל הפציעה בנפש צריכה ריפוי משלה. אני עובד על זה. אני לא אתן למחבל הזה לנצח אותי בנפש, בדיוק כפי שלא נתתי לו לנצח אותי בגוף".
מסרטון אימה לגיליון ציונים של ניצחון
סרטון האבטחה שתיעד את 40 שניות הפיגוע הפך לוויראלי בעוד גדליהו מונשם בבית החולים. משפחתו גילתה על חומרת הפציעה דרך הרשתות החברתיות, רגע לפני שהגיעו להיפרד ממנו. כשהתעורר, סירב גדליהו לצפות בתיעוד. הוא התבייש לראות את עצמו מוטל על הרצפה, מתבוסס בדמו, רחוק כל כך מדמותו כמנהיג ציבור נמרץ ועצמאי.
אך נקודת המפנה הגיעה דווקא מתוך תהליך השיקום. כשהחל לחזור לעמוד על רגליו ולהחזיר לעצמו את העצמאות שאבדה, החליט להתעמת עם המראות. "זה כמו מבחן", הוא מסביר בחיוך מנצח. "עד שאתה לא מקבל את הציון, אתה מפחד לראות איפה טעית. אבל כשהבנתי שניצחתי, שרדתי, קיבלתי 100 במבחן של החיים – אמרתי להם: 'תראו לי את הסרטון'".
היום, הוא צופה בו לעיתים קרובות. הוא רואה בו לא אדם מושפל, אלא לוחם אמיץ שסירב להיכנע לגורלו.
סגירת המעגל המצמררת ביום הזיכרון
את הניצחון הסופי בחר גדליהו לחתום במקום שבו כמעט נגדעו חייו. ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, חודשים ספורים בלבד לאחר הפיגוע וכשהוא עדיין חבוש וכאוב, פנה אליו ראש עיריית רמת גן, כרמל שאמה הכהן, בבקשה יוצאת דופן: לעלות לבמה המרכזית בכיכר רמב"ם – בדיוק במקום שבו נדקר – ולקרוא את פרק התהילים.
"אמרו לי שאני מגזים, שאיך אעמוד שם", הוא נזכר בעיניים בורקות. "אבל אמרתי: אני חוזר לשם כמנצח. הושפלתי שם, כמעט נרצחתי שם, ואני אחזור לאותו מקום, אעמוד מול אלפי אנשים, ואגיד בקול רם, בשם ומלכות: 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה'. רציתי שהמחבל בכלא יראה שבאותו המקום שהוא ניסה לחסל אותי, אני עומד ומודה לבורא עולם".
בסיומו של הריאיון העמוק והמרתק ב-'כיכר FM', קשה להישאר אדישים לעוצמות של גדליהו בן שמעון. בתוך הסטודיו, כשברקע מהדהדות מילותיו, התחושה היא של זיכוך אמיתי. סיפורו מעניק לכל קורא ומאזין במרחב הדיגיטלי של 'כיכר השבת' מתנה רוחנית שאין לה מחיר.
"אם יש אדם אחד ששומע את זה עכשיו ומתמודד עם קושי", הוא מסכם ממעמקי ליבו הפצוע והשלם כאחד. "תזכרו בכל קושי לחפש את ההזדמנות. החיים הם מתנה. אל תיתנו למשבר לנהל אתכם, תנהלו אותו אתם. תעשו את ההשתדלות, מקסימום – תצליחו".
0 תגובות