לקראת חג השבועות, חג מתן תורה המזוהה כל כך עם מגילת רות וסיפורה של גיורת הצדק המפורסמת בהיסטוריה, הצופים והמאזינים שלנו נחשפו לסיפור שנשמע כאילו נלקח מתסריט הוליוודי. אך עבור גמליאל שילה, יזם הייטק, מטפל אלטרנטיבי המתגורר בשומרון ב-36 השנים האחרונות, זו פשוט היסטוריית החיים שלו.
גמליאל לא נולד בארץ ישראל, וגם לא בקהילה יהודית קלאסית באירופה או בארצות הברית. הוא נולד בגובה 3,000 מטרים מעל פני הים, בהרי האנדים שבצפון פרו, לתוך קהילה אינדיאנית. המסע של משפחתו ושל הקהילה כולה אל חיק היהדות הוא סיפור על אמונה יוקדת, חיפוש בלתי מתפשר אחר האמת, והרבה מאוד תמימות של "נעשה ונשמע".
הניצוץ התנ"כי: כשהספר הקדוש שינה הכל
הכל התחיל אי שם סביב שנת 1948. סבו וסבתו של גמליאל, יחד עם קבוצת אנשים מלומדים מהאזור שהיו נוצרים אדוקים, החלו ללמוד את התנ"ך לעומק. הקריאה בספר הספרים הציפה אצלם פערים עצומים בין הכתוב לבין המציאות הדתית שבה חיו.
"הם למדו תנ"ך ולפתע ראו שכתוב לשמור שבת, אבל הם שומרים יום ראשון", מסביר גמליאל. "הם ראו שכתוב 'יהיה לך אל אחד', בזמן שיש להם פנתאון שלם. הם הבינו שיש בספר הזה מסר אלוקי לכל אדם ואדם לחיות חיים עם משמעות".
החיבור של הקהילה לעם ישראל היה מיסטי כמעט. כשהגיעה לאוזניהם הבשורה על פרוץ מלחמת ששת הימים ב-1967, הקהילה כולה – אז עדיין קבוצה של גויים בהרי פרו – גזרה על עצמה צום של שלושה ימים ושלושה לילות להצלחת מדינת ישראל.
קיבוץ "חברון" בלב הג'ונגל
הקהילה, שחיפשה הדרכה מעשית, פנתה תחילה לזרמים הפרוטסטנטיים והאוונגליסטיים, אך גילתה שגם שם לא מקיימים את התנ"ך במלואו. מתוך הבנה שאין להם בית דתי קיים, הם החליטו להקים קהילה משלהם. כדי להתרחק מסכנת ההתבוללות בעיר הגדולה ומתוך רצון לחיות חיים טהורים על פי התורה, הם קיבלו החלטה דרמטית: לעזוב הכל ולעבור לג'ונגל של האמזונס.
שם, בלב הפרא, הם הקימו יישוב חקלאי שיתופי במודל ישראלי לחלוטין וקראו לו קיבוץ חברון. "אנשים שלמדו תנ"ך ידעו שכתוב חברון", מתאר גמליאל. מבחינתם, חברון סימלה חיבור – חיבור לקדוש ברוך הוא, חיבור לעצמם, ומאוחר יותר, חיבור לקהילה היהודית.
אל הקהילה היהודית בבירה לימה הם הגיעו לאחר מסעות מפרכים של 22 שעות באוטובוסים. הם באו צמאים לידע: איך מניחים תפילין? מהי קריאת שמע? מה עושים עם מזוזות? הקהילה היהודית המקומית, שהייתה המומה מהחבורה המיוחדת, סיפקה להם ספרי קודש בסיסיים כמו "קיצור שולחן ערוך", שהפכו למורי הדרך שלהם.
ברית מילה בגיל 9 וכדורגל ביום שאחרי
אחד הרגעים המדהימים ביותר במסע של הקהילה התרחש כשגמליאל היה בן תשע. הקהילה קיבלה החלטה למול את בניה, ולאחר חיפושים ממושכים אחר מוהל שהסכים לבצע את ההליך בקבוצה של אינם-יהודים, נערך מבצע ברית מילה המוני ל-11 משפחות ביום אחד.
"עשו לי אלחוש מקומי, ראיתי הכל אבל לא הרגשתי כלום", נזכר גמליאל בחיוך. "אבל שים לב איזה דבר יפה – מה דרום אמריקאים עושים? משחקים כדורגל! באותו יום של הברית, עם חיתולי בד לבנים ענקיים, קמנו ושיחקנו כדורגל. גם ביום השני שיחקנו. ביום השלישי? אי אפשר היה לזוז מרוב כאבים. בדיוק כמו שכתוב בתורה, ביום הרביעי כמו קסם לא הרגשנו כלום".
העלייה לארץ האבות: "רק אלון מורה"
תהליך הגיור הרשמי הושלם כשגמליאל היה בן 22. לאחר שהקהילה נבחנה בקפידה על ידי שליחיו של הרב אליהו אביחיל וקיבלה את אישורם של הרבנים הראשיים דאז, הרב שפירא והרב אליהו זצ"ל, נפתחה הדרך לעלייה לישראל.
כשאנשי הסוכנות היהודית הגיעו להציג בפניהם מפות של מרכזי קליטה בחיפה, תל אביב ובאר שבע, התשובה של הקהילה הותירה אותם פעורי פה. "אמרנו להם – אנחנו רוצים לאלון מורה. לאן מגיע אברהם אבינו? לאלון מורה. לאן מגיע יעקב? לאלון מורה", מתאר גמליאל את סגירת המעגל המצמררת. "מבחינתנו, עלינו לארץ התנ"ך, ורצינו לגור בדיוק במקומות שבהם פסעו אבותינו".
ההורים בקהילה, שחלקם היו אנשי עסקים מבוססים בפרו, עזבו רכוש ומעמד והתחילו מאפס בישראל, עובדים במפעלים ובחקלאות. כשהם נשאלים היום אם המעבר היה שווה את זה, התשובה אחידה: לראות את הנכדים גדלים כיהודים בארץ ישראל – שווה הכל.
תדר של אמונה
היום, מעבר לעברו העשיר בהייטק, גמליאל מתמקד בריפוי בטראומה ובנפש, תחום שהפך לקריטי במיוחד בישראל מאז אירועי השביעי באוקטובר. את הראיון הוא חתם בנגינה עוצרת נשימה על ה"זמפוניה" – כלי נשיפה מסורתי עשוי קנים הגדלים רק באגם טיטיקקה שבגבול פרו-בוליביה. הצלילים העמוקים, שמופקים היישר מהבטן, מהדהדים את הרוח העתיקה של הרי האנדים, ומשתלבים באופן פלאי עם נופי השומרון.
סיפורו של גמליאל שילה וקהילתו הוא תזכורת פועמת ומרגשת למהות של חג השבועות. קבוצת אנשים שבחרה מרצונה החופשי ללכת אחר האמת, לקבל על עצמה עול תורה ומצוות, ולהכריז באמונה שלמה: "נעשה ונשמע".
0 תגובות