הדיון שנערך בבית המשפט העליון בעתירות נגד החלטת הממשלה להפסיק את הפרסומים והמינויים הממשלתיים לעיתון "הארץ", הציג לראווה את אחת הבעיות העמוקות ביותר של מערכת המשפט בישראל: חוסר הגיוון התרבותי והאידיאולוגי של היושבים בדין.
כאשר הרכב השופטים שנקבע לתיק כה רגיש ופוליטי מורכב מהשופטת דפנה ברק-ארז, השופט חאלד כבוב והשופטת רות רונן, פסק הדין למעשה נכתב עוד לפני שהצדדים פתחו את פיהם באולם.
אין צורך בניתוח משפטי מעמיק כדי לנחש לאן נושבת הרוח. שלושת השופטים הללו מייצגים, כל אחד בדרכו, את האגף הליברלי-אקטיביסטי המובהק ביותר בעליון. השופטת ברק-ארז, אשת אקדמיה בעברה, ידועה בתפיסת עולם המרחיבה את זכויות האזרח והחופש החוזי מול המדינה, ולעיתים קרובות מובילה קו אקטיביסטי המבטל החלטות מנהליות של הממשלה בשם עקרונות שסתום כמו "סבירות" ו"מידתיות".
השופטת רות רונן, מאז ימיה בבית המשפט המחוזי ועד היום, מזוהה באופן מובהק עם התפיסה הליברלית הקלאסית, המעמידה את חופש הביטוי וחופש העיתונות כערכים עליונים שכמעט ואינם ניתנים לאיזון מול אינטרסים שלטוניים. השופט חאלד כבוב שותף גם הוא לא פעם לתפיסות אלו, במיוחד בהקשרים של זכויות מיעוטים וחופש ביטוי פוליטי.
הבעיה אינה רק פילוסופיה משפטית; הבעיה היא סוציולוגית. שלושת השופטים הללו מגיעים, באופן מובהק, מאותו מלייה חברתי ותרבותי המשמש כבסיס הלקוחות והקוראים הטבעי של עיתון "הארץ".
הם נושמים את אותה אטמוספירה רעיונית, מתרועעים באותם חוגים, ושותפים לאותה חרדה קיומית מפני מה שהם תופסים כ"פגיעה בדמוקרטיה". עבורם, "הארץ" אינו רק עוד כלי תקשורת, אלא מוסד תרבותי חיוני, חלק בלתי נפרד מזהותם המקצועית והאישית.
מתוך נקודת המבט הזו, לשופטים הללו פשוט אין את הכלים המנטליים או התרבותיים להבין את הצד השני. עבורם, האמירות והמעשים של הממשלה כנגד הפרסום בעיתון נתפסים מיד כהתקפה ברוטלית, חסרת רסן ולא חוקית על חופש העיתונות. הם אינם מסוגלים לראות את ההיגיון הבסיסי, המוסרי והחוקי שעומד מאחורי החלטת הממשלה.
אך ההיגיון הזה קיים, והוא מוצק לחלוטין. לממשלה, כריבון המייצג את הציבור, יש זכות מלאה – ואף חובה מוסרית – לנהל את תקציביה ברקע של אינטרסים לאומיים. לא יעלה על הדעת שכספי מיסים של אזרחי ישראל יופנו למימון ולרכישת מינויים של גוף תקשורת שבאופן עקבי, במיוחד בעתות מלחמה ומשבר, תוקף את יסודות המדינה, מציג את חיילי צה"ל באור שלילי ומעניק פתחון פה לטיעוני האויב.
ההחלטה להפסיק פרסום ממשלתי אינה "סתימת פיות" – שהרי העיתון ממשיך להופיע ולפרסם ככל העולה על רוחו – אלא הפסקת מימון בכפייה של תעמולה אנטי-ממשלתית ואנטי-לאומית. זוהי החלטה חוקית, הגיונית ולגיטימית לחלוטין במסגרת שיקול הדעת המנהלי של הממשלה.
כאשר בג"ץ מיהר להוציא צו על תנאי בעתירות הללו, הוא רק הוכיח עד כמה ההרכב הזה נעול בתוך הקונספציה הליברלית שלו. שופט שאינו קורא את "הארץ", שופט שמגיע מהפריפריה הגיאוגרפית או החברתית של ישראל, היה מבין מיד את הזעם הציבורי ואת ההצדקה החוקית שבשלילת הטבות כלכליות מגוף שמחליש את המדינה מבפנים.
אך בהרכב הנוכחי, שבו כולם שייכים לאותו מועדון חשיבה, הדיון הופך למשחק מכור. הניסיון להציג את ההליך כנייטרלי ואובייקטיבי הוא אחיזת עיניים. התוצאה נקבעה מראש, פשוט כי השופטים הנוגעים בדבר אינם מסוגלים לחשוב אחרת.
0 תגובות