מאויבי תחכמני. רק אחרי שהנחתי את השפופרת והתחלתי להתארגן לק"ש שעל המיטה, אחרי שעניתי כבר לכל למאות הטלפונים והאסמסים, הרגשתי פתאום מוזר.
לא הייתי מסוגל לישון, כי טרם פתרתי את התעלומה: מה לכל הרוחות הם רצו ממני? מה כבר אני יכול לתרום להם? מעולם לא חיזרו אחרי בצורה מאסיבית כל כך. מעולם לא נתקלתי באנשים המוכנים לבוא לקראתי בעד כל הון. העניין הזה מחשיד, התשובה לכך, בהמשך.
"מה יאמרו"? לא מחזיק אצלי מים
בעצם, כל החברים להם סיפרתי על החיזור הגורלי והמפתה הזה, לא ידעו להסביר לי את פשר העניין. כמובן שכולם כאחד יעצו לי לענות בשלילה. חלק אפילו לא הבינו מה השאלה בכלל.
אגב, הנימוק של רובם כמובן, היה מהסיבה של 'מה יאמרו', איך יסתכלו עליך, ואיזה נזק זה יביא עימו לשידוכי הילדים. אף אחד לא חשב ולא העלה בדעתו לצטט למשל פסוק שכל ינוקא יודע בע"פ, "ובמושב ליצים לא ישב...", על אחת כמה וכמה כשהדבר כרוך בלעבור על איסורי דאורייתא מהחמורים ביותר... הכל התמקדו ב"מה יאמרו..." - שכחו שהנימוק הזה אצלי לא מחזיק מים.
הרי הציעו לי שם מספיק כסף בשביל לקנות את כל ה"מה יאמרו" למיניהם... ועוד היה נשאר לי עודף לשתי דירות ומחצה בפרויקט החדש בבית שמש. העיקר שאסכים לשבת שם - 100 יום בכלא (ובשבתות בצינוק) על לא עוול בכפי, הכל בשם הטירוף.
אז למה בכל זאת לא? התשובה: כי יהודי צריך לדעת לפעמים לומר לא. למה? כי לא!!! זו הייתה התשובה למפיק שהתעקש לקבל נימוק "מדוע לא, הרי באנו לקראתך בעניין השבת, בעניין הכשרות, ובעצם כמעט בהכל...". כאן, בשלב הזה, הגיע ה"לא" מבפנים. לא, כי לא!!! מנע רגליך מנתיבתם. ככה וזהו.
"והבדילנו מן התועים" כתוב. מה שאומר, שגם אם צריך להידבר עם אח טועה, לאהוב אותו, לקרבו... אבל מכאן ועד לחיות איתו את צורת חייו? להפוך לחלק מההוויה המופקרת של פורקן עול? ארוכה הדרך.
היצר הרע נ' דודי שוומנפלד
אבל זה לא היה קל. היצר הרע הפך לפתע לגדול מחזירי התשובה ומזכי הרבים בדורנו, והוא החל כנגדי במסע שכנוע: "אתה הולך להיות אברהם אבינו, ממש אברהם העברי. כל העולם מעבר אחד ואתה מהעבר השני. רק אתה תוכל "להיכנס" בהם כמו שרק אתה יודע... רק יחד איתך בסופו של דבר כולם יודו על טעותם, אף אחד לא הבין כמוך כמה יש כאן הזדמנות ללמד תועים בינה..."
ואם זה לא הספיק, הוא גם ניסה לשחד אותי, ממש לשחד. ועל שוחד, הרי התורה עצמה כבר העידה שמעוור עיני חכמים. ואלו חכמים שהתורה מעידה שחכמים הם. על אחת כמה וכמה אלו כמוני, שרק חושבים עצמם לחכמים...
זו גם בעצם התשובה, ל'חיזור הגורלי' אחרי. לא מאהבתם לדת ולא מאהבתם לחרדים הם רצו אותי בפנים. הסיבה שלהם היה הרבה יותר פשוטה. בטירוף הצבעים, החושים והרפרטואר ההזוי שיצרו שם, היה חסר להם, רק צבע אחד: הצבע השחור. לא סתם שחור, השחור של ה'דוס'. כדי לקנות את הצבע הזה, הם היו מוכנים לשלם, והרבה.
אגב, לו הייתה היהדות הנאמנה משקיעה, ולו קורטוב של מאמץ דומה לזה שהשקיעו הם, בכדי לגייס את אחינו התועים, מחזרת אחריהם, ונותנת לכל אחד מהם את ההרגשה כי אח הוא. אח קטן – או "אח גדול", כי אז היינו מרחיבים את גבולות הקדושה, וגורמים לכך שרבים מאחינו שאינם מוגדרים כ'חרדים', היו מתרחקים מהכיעור ומן הדומה לו. כך אז הייתי חוסך מעצמי את התענוג המפוקפק של כתיבת שורות בנושא הנלוז הזה, שלצערי ולבושתי, מעסיק חלק בלתי מבוטל במחוזותינו.
גאווה היא לנו, שאחרי ככלות הכל, גם אחרי השתדלויות שונות ומשונות. גם פיתויים של כסף. כבוד מדומה, ואולי אף ג'וב מובטח בעתיד הנראה לעין, כל זה לא קרץ גם לאלו שאוהבים אנו לכנות 'דוס מחמד'. מסתבר שגם "דוס שהתמחמד" - דוס הוא. ו"אל תהי בז לכל אדם".
הנקודה היהודית שוב הוכיחה את עצמה. תפקידו של יעקב היה, מאז ועד היום, להיות איש תם יושב אוהלים. אוהלה של תורה.
לבית הזה צריך לקרב, משם צריך לפעול. לקרב רחוקים – אבל לא ללכת רחוק, לא להתרחק בעצמנו. גם עשיו היה 'האח הגדול', ולמרות זאת "בני בכורי ישראל".
הרבה בריאות ונחת.
0 תגובות