אתמול בנות ירושלים מצאו את דוד שלי ואמרו לו שאני חולה אהבה.
נחלאות. בית הכנסת שערי רחמים.
אני צועד במעלה המדרגות הצרות אל החלל הקטן. בפנים, על הבימה, מאיר גרנובסקי עטוף בטלית צחורה, לצידו שימי וייס עם גיטרה. פניהם למזרח. מאחוריהם אסופה קטנה של שבעה עשר בחורי ישיבות, אם לא בטייטל אז בנשמה. שימי ומאיר לא מסתובבים. הם מרוכזים, מכוונים את מיתרי הגיטרה והלב, בעיקר הלב.
11:40. ״במוצאי מנוחה קידמנוך תחילה״.
שימי מתחיל לשיר ״ניגונים היוצאים מהלב״, והם נכנסים ישר ללב. הקהל איתו. מקדמים את פני השכינה לקראת אמירת הסליחות. מכינים את הלב.
12:25. מאיר מתחיל ״אשרי״. הוא לא יודע, אבל מאחוריו כבר מאות אנשים, בפנים, בחוץ, במדרגות, על הגג. עומדים מאחורי הכותל, משגיחים מהחלונות, מציצים מן החרכים. עזרת הנשים מלאה עד אפס מקום. עומדים צפופים ושרים רווחים.
בלב היה מקום לכולם, אבל באמת לכולם.
חסידים, אשכנזים, ספרדים, תימנים.
כולם.
״הנשמה לך״. כאן כבר לא היה מאיר חזן, לא שימי שר ולא אלי על הפסנתר. היינו אנשים אחד, בלב אחד. חיבור נשמתי, ואהבה, הרבה אהבה. אהבה לבורא, אהבה אחד לשני, אהבה לעם.
היה שם צפוף וחם ומחניק. המקום קטן ואפלולי. זיעה ודמעות שימשו בעירבוביא, ולרגע לא ידעתי אם היד המונפת אל על בתחינה היא שלי או של זה שעמד לידי.
הרגליים כאבו. אבל כשהנשמה לו והגוף רק פועל פשוט, אתה נמצא בחמלה. וכשאתה בחמלה אתה משוחרר, משוחרר מדברים ארציים כמו צפיפות ומחנק. הנשמה לך והגוף פעלך.
כולם נשאו תפילה כאחד, אנשים פלאיים ונשמותיהם פלא גדול. חידוש כמוהם לא היה מעולם.
אל מלך מלא רחמים. בלי תיאום, בלי חזן שינחה, זעקנו את הדרישה של עדות המזרח, שיתנהג בחסידות וימחל לעוונות עמו, ובלי משים עברנו לתחינה הליטאית, שירד ה׳ בענן ויתייצב עמנו שם. ככה, כשהלב מנחה את המוח, בזריקת שכל מופלאה, ה׳ אחד ועמו אחד.
טינופם מחה נא ויודו פלאך. התפוצצות הרגש כהר געש רדום זה מאות שנים. שאגות קדמוניות של כאב מהול באהבה וגעגוע.
ולשוועת חינונם אל תעלם אוזנך. לא הייתה אפשרות להתעלם. צעירים בלב קרוע ומורתח, בעבותות אהבה אין סופיות לבורא, שיוועו בתחנונים והודו בפלאות.
באותם רגעים היה לי קשה לנשום. היה חסר לי אוויר והפסקתי לשיר. עצמתי עיניים, ולפתע שמעתי את עצמי צורח מתוך גרונם של הקהל.
היינו אחד.
לא הייתה משמעות לאפיסת כוחותיי.
אני חלק מעם.
״לשמוע אל הרינה ואל התפילה״.
אנחנו מבקשים מהקב״ה שישמע גם את הרינה, את השירה שבוקעת רקיעים, את הסליחות המוזיקליות, את הלב.
ליבי נחמץ בקרבי כשאני שומע על יהודים שלא זוכים לרינה ומתמקדים רק בתפילה. רחמנא ליבא בעי, הוא רוצה את הלב. והלב נפתח בשירה, באיחוד הנשמות, בהתפרדות הגוף.
הזלזול בקדושת השירה, בפשטות הניגון, ביכולת להרגיש אהבה וקרבת אלוקים טהורה, הוא כואב. כמה סבל וצער גרמו אותם מעוררים בדעת עצמם, בהתנגדות לעבודת השם של הדור.
דור שצמא לאהבה.
דור אחר.
דור שמלמד את המבוגרים להרגיש שוב את מתיקות ועריבות הימים הנוראים.
אפילו דגים שבים רועדים כשהם שומעים את כמיהת הצעירים שמאסו ביראה הקשה והתובענית, ודורשים את יראת הרוממות, את חולי האהבה.
״וּמַה־יַעֲצוֹר כֹּחַ רַב וְצָעִיר. וִדּוּי וּפֶלֶל לְקַדִּישׁ וָעִיר״
אין אפשרות לעצור כוח רב וצעיר. ההתנגדות הזאת היא מראה, מראה לדור הישן שמביט בהשתאות, ואפילו בקנאה, ברתיחת הלב ששוברת מוסכמות וחוצה מגדרים ומגזרים, בועטת בפלגנות ומקדשת אחדות.
״שִׁמְעָה יְהֹוָה צֶדֶק, הַקְשִׁיבָה רִנּוּן. שָׁר מֵישָׁרִים וּמַעֲלִים מֵרִנּוּן״
בעברית יש למילה ״רינון״ כמה משמעויות, שמחה ושירה, השמעת קול, וריכולים.
והבן דבר זה מאוד.
״השיבנו ה׳ אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם״.
בסוף הערב המופלא הזה, כשהמלאכים הכניסו את דמעותינו והשמיעו לפניו את שירתם של שוכני עפר, שזעקו מקירות ליבם ״השיבנו ה׳ אליך״ בלחנו הכמעט נבואי של חנניה, סלחנו.
סלחנו לכל אותם המצקצקים שלא זכו להרגשת הלב, למעוררים שלא חזו בשירת הלווים, והתפללנו עליהם ועלינו, ״חדש ימינו כקדם״. אז, בלי ספק השמיעו גם רינה וגם תפילה.
שטופי אהבה היינו, שטופי אהבה אנחנו עדיין, בחורים וזקנים שרומנטיקה תפילתית מעומק הלב הובילה אותם לעמוד בפני הבורא כעניים בפתח וכעשירים בהיכל ה׳.
וסלחנו, ואהבנו.
02:00. בנות ירושלים יצאו בשבועה. מצאו את דוד שלי.
וסיפרו לו שאני חולה אהבה.
2 תגובות