שוב חוזר הניגון, כבר עשרות שנים, וגם הקיץ אנו שומעים על מאות תלמידות חרדיות ממוצא מזרחי שמסורבות קבלה למוסדות אשכנזים. גם הפעם גדולה המצוקה של הבנות וההורים, עד כדי מקרים של נזקים בריאותיים, נפשיים וגופניים. גם הפעם נשאלת השאלה מה נאמר לילדה בת 12, שקטה ומסתגרת, שכבר חודשים נאכלת מבפנים מול עתיד לוטה בערפל. היא שואלת במה אני שונה מחברותיי האשכנזיות המסודרות עם מקום לימודים, ואינה יודעת כיצד תתחמק מהחברות שמתעניינות היכן תלמד בשנה הבאה. כמו הילדה, גם ההורים חסרי אונים, ומתקשים לסייע בהתמודדות עם תחושת המבוכה וההשפלה.
ידוע המשפט של דוסטוייבסקי "דמעות של ילד קטן – לא ברא השטן". אך במקרה החרדי מסתבר שישנם לא מעט מנהלים ומנהלות, אנשי ונשות חינוך, שבראו לא מעט דמעות. דמעות של ילדות זַכּוֹת שלא עוללו דבר, מלבד מוצא עדתי שאינו קולע להעדפות של החרדים לדבר ה'. למען האמת, סוגיית הגזענות החרדית הפכה כה מנורמלת ושחוקה, עד כדי התהייה – האם המצב כלל בר שינוי? תחושת הפסימיות גוברת לנוכח עשרות שנים של כוח פוליטי עצום המוחזק בידי הליכוד וש"ס. מפלגות שחרטו על דגלן מאבק בקיפוח העדתי, ועדיין משמרות ביודעין גזענות ואפליה. נציגיהן מדברים על "אליטות השמאל", על "מערכת משפט לבנה ומדירה", כשלאורך שנים רבות הם מאפשרים לשותפיהם הטבעיים לקיים סדר חברתי גזעני, מוצהר וברור. בסדר החברתי המתקיים בחסות הליכוד וש"ס, יש מכסות קבלה עדתיות הנשמרות בקפידה. יש "ישיבה אשכנזית" ו"ישיבה ספרדית", "סמינר אשכנזי" ו"סמינר ספרדי". צאו לרחוב החרדי וראו שאפילו פעוטות בגיל הגן יודעים לסמן מי אשכנזי ומי ספרדי, ולמותר לציין שהס מלהזכיר את העבירה החמורה של נישואין בין עדות.
אז מה בכל זאת ניתן לעשות?
מתווה ראשוני לשינוי:
האב השכול באולפן עם בקשה אחת; הדחת אדלשטיין וליצנות בהפגנות
תלונות אינן תוכנית עבודה וייאוש אינו אסטרטגיה. שינוי המבנה הגזעני של החינוך החרדי ייווצר בפעילות צעד אחר צעד, לרבות באזורים פחות מדוברים. תחילה יש לתת מענה למצב הקיים, בו מרבית הסמינרים החרדים הינם עסקים משפחתיים העוברים בירושה. הסמינרים ממומנים במלואם על ידי משלם המיסים הישראלי, אך ככל שהדבר יישמע מופרך, מנהלי הסמינרים מורישים את התפקיד לבניהם ולבני בניהם. ללא מכרז מסודר וללא הכשרה פדגוגית ראויה למנהל היורש. כך ביום בהיר גבר חרדי ממוצע, ולעיתים אף פחות מהממוצע, מוצא עצמו בעל הבית של מוסד חינוך עם אלפי בנות, והכל בגין היותו 'הבן של' או 'הנכד של'. מבחינתם, הורשה זו אינה שונה מהורשת חנות או מסעדה שעוברת מדור לדור. אכן, כל עוד מדובר בעסק פרטי, ענייני הירושה הם עסקה הפרטי של המשפחה. אולם זהו אינו המצב כשמדובר במוסד חינוך המתוקצב במלואו על ידי המדינה, ושטובתו מחייבת שהאדם המתאים ביותר הוא שיכהן במשרת המנהל.
לנוכח מציאות חריגה זו, גם בהשוואה למוסדות חינוך במדינות עולם שלישי, ראשית יש לבטל את ההסדר הנפוטיסטי הקיים בחינוך החרדי. לא ייתכן שהמדינה גובה מיסים באופן שוויוני, אך עושה שימוש בכספי המיסים כדי לתחזק מועדון משפחתי גזעני מדושן עונג. לפיכך, כצעד ראשון על בעלת המאה – מדינת ישראל – לעמוד על כך שמנהלי הסמינרים ייבחרו במכרז ממשלתי מסודר. בחירה הוגנת של מנהלים או מנהלות, תשיב את המוסדות לבעליהם האמיתיים – הציבור המממן אותם – ותתקן את המצב הקיים בו קבוצה סגורה מחזיקה בסמינרים כבעסקיה הפרטיים.
המכרז לבחירת מנהלי סמינרים יתמקד בכישורים ולא בקשרים, גם לא בשיוך העדתי של המועמד. כמו כן תיבחן נכונות המועמד לקיים גיוון עדתי בצוות המוסד ובתלמידותיו. המחויבות לגיוון עדתי תיצור דינמיקה של תיקון שתביא לבסוף למציאות בריאה, בה אין מוסדות חינוך הצבועים מראש בצבע עדתי, אשכנזי או ספרדי. התלמידים והתלמידות במוסדות העל-עדתיים יצאו נשכרים מצוות חינוכי מכל העדות, המכיל את הטוב מכל העולמות. בנוסף להיותם מוסדות המתנהלים באופן צודק, ללא נפוטיזם, וללא פציעת נפשם של ילדים וילדות ממוצא מזרחי.
מכיוון שנפוטיזם וגזענות מנורמלים למדי בחברה החרדית, ייתכן ודבריי יישמעו כהזיה של אידיאליסט מנותק. אבל "אם תרצו, אין זו הזיה". למדינה כוח עצום בדמות הארנק, לו רק תשכיל ותהיה נחושה לשלול מימון ממוסד המסרב לקבל את מרות משרד החינוך. ההיסטוריה מלמדת על מהפכות מוסריות יומרניות בהרבה, שהתרחשו על אפם ועל חמתם של בעלי אינטרס למיניהם, כל עוד התקיימה נחישות הנובעת מהכרה עמוקה שהעוול אינו יכול להימשך בשום אופן. לא הגענו לציון כדי להיות בה עדרים עדרים, בוודאי לא עדרים בלתי שווים. הפסוק "ציון במשפט תיפדה", מחייב לדרוש צדק לילדים ולילדות המופלים.
- ד"ר אהרן איתן הוא חוקר דת וחברה, עמית מחקר במכון ירושלים למחקרי מדיניות. מחבר הספר "חרדיוּת ישראלית" והספר "ידיד נפש" העוסק בסיפורם של חרדים מזרחיים.
0 תגובות