אני חושב שיש כאן אירוע משמעותי.
הצורך לומר שללמוד תורה בארץ ישראל זו חובה ולא עבירה על החוק הוא דבר עמוק.
זה לא רק מאבק על פטור או על חוק, זה מאבק על נשמה.
ומי שלא לומד, זה כבר סיפור אחר.
אבל מצד שני יש גם רגש.
פגיעה. כאב.
ואני שואל את עצמי, האם לרגשות יש מקום במלחמה?
האם אי פעם הייתה מחאה שהתחשבה ברגשות?
אולי החרדים היו צריכים לעשות עצרת תפילה בזמן המלחמה.
לטובת החטופים, הפצועים והחללים.
אבל אז היו אומרים, למה אתם מתפללים? תתגייסו.
ואם עכשיו הם עושים עצרת תפילה על לימוד התורה, אומרים להם תפסיקו להתפלל ותתגייסו.
אז מתי בעצם מותר להם להתפלל?
ואולי באמת היו צריכים למצוא פתרון בעצמם ולהציע אותו למדינה.
אבל איך אפשר לסגור שבעים שנה של חוסר אמון בין צה״ל לחרדים ברגע אחד?
ובסוף, כל הוויכוח הוא בכלל על אלה שלא לומדים.
אבל כדי לא לגעת בלומדים מקצינים עמדות,
וגם זה לא עוזר, כי בסוף נעצרים גם מי שכן לומדים.
ויש גם את הדיון על מי נחשב לומד.
החילונים רוצים רק את העילויים, את מי שנחשב אליטה.
אבל החרדים אומרים שאין אליטה בתורה.
כל מי שלומד, לומד.
לא משנה כמה שעות, לא משנה באיזו רמה.
תורה היא לא תחרות של מצטיינים,
היא חבל הצלה של עם שלם.
וזה כואב שאין אחדות,
וזה כואב שאין פתרון,
וזה כואב שהקולות הקיצוניים תמיד נשמעים הכי חזק.
אבל מתחת לכל חליפה יש חולצה לבנה,
גם אם היא לא תמיד מגוהצת.
ורוב האנשים באמת אוהבים.
יש עסקנים, יש אינטרסים,
יש הפסקת אש שהיא לא באמת הפסקת אש,
יש בלגן,
ויש גם אותי.
שלא מבין הכול,
אבל יודע שאני אוהב.
אוהב את העם שלי,
את המדינה שלי,
ואת התורה שלי.
אבא שלי בצבא, אח שלי בצבא, דודים שלי בצבא, בני דודים שלי בצבא.
הם נכנסו חרדים ויצאו חרדים.
זה היה אחרי החתונה, אולי זה שונה, אולי לא. מי יודע.
אולי יום אחד נהיה מאוחדים.
אולי יום אחד נבין שכל צד באמת מאמין שהוא מגן על העם הזה בדרך שלו.
וכשאני מנסה רגע להניח את הרגש בצד,
לא כדי לכבות אותו אלא רק כדי להבין,
נשארות לי רק שאלות.
האם באמת כל מי שלא לומד צריך להתגייס?
ומי בכלל יחליט מתי אדם לומד באמת?
ואם ישיבות ההסדר הן הפתרון,
אז איך זה שארבעים אחוז מבוגריהן עוזבים את הדרך?
ואם מדברים על שוויון,
מדוע לא דורשים אותו גם מכל מי שמשרת בתפקידים עורפיים
או מאלה שמבלים שלוש שנים בשירות בלי נשק בכלל?
ואם זו מלחמת מצווה שבה אפילו חתן יוצא מחדרו,
אז איפה אותו פוסק שחתם שזו מלחמת מצווה כוללת?
ומי קבע שלימוד התורה לא מגן על העם באותה מידה של נשק?
ואולי בכלל כל זה לא שאלה של צבא,
אלא של אמון.
של איך מחזירים אמון בין שני עולמות
שלא מבינים זה את זה כבר עשרות שנים.
לא פטור מבקשים כאן,
אלא הכרה בשליחות אחרת.
שליחות רוחנית שעמדה לימין עם ישראל במשך דורות,
ושגם היום, בלי ספק, מגינה עליו.
ואני, עם כל הבלבול והרגש,
רק יודע דבר אחד.
שכשאני רואה בחור ישיבה מתפלל,
וחייל מניח תפילין בשטח,
ושניהם בוכים על אותו עם,
אני יודע שעדיין יש לנו תקווה.
0 תגובות