ישנו רגע טעון בערבי פסחים בזמן שבו הבית כבר עומד מצוחצח, הכלים מונחים בסדר מופתי והכול נראה מוכן ומזומן. אך דווקא בתוך המרחב הממורק הזה, יש מי שמרגיש שה''חמץ'' שבלב מסרב להתפנות. הניגודיות החריפה הזו, בין החגיגיות הפרוסה על השולחן לבין הכיווץ המסתתר בפנים, היא המקום המדויק שבו נולדת המצוקה השקטה, זו שאין לה מילים אך יש לה משקל כבד.
השנה האחרונה הייתה רצופת פלאות וניסים גלויים, חסדי ה' שליוו אותנו בתוך הערפל. ראינו עין בעין כיצד "לא ינום ולא יישן שומר ישראל", ואנו מודים על הנסים שנעשו עמנו. אך לצד הניסים הללו, הגוף והנפש נושאים איתם משא שקוף. המלחמה, גם כשהיא עטופה בהשגחה תמידית, הותירה בנו דריכות. יש מי שקם בלילה מכל רחש, ויש מי שחווה תחושת זרות דווקא בביתו שלו, תחושה שהדברים המוכרים הפכו פתאום למאיימים או לשבריריים מדי.
האלם של "שאינו יודע לשאול"
במרכז ההגדה אנו פוגשים את הבן "שאינו יודע לשאול". במבט שטחי, נראה שמדובר במי שחסרה לו ידיעה. אך במבט מעמיק יותר, אנו פוגשים אדם שחסרה לו "גישה" אל עולמו הפנימי. זוהי האילמות של הכאב.
הסכנה הדמוקרטית שבשלילת ההטבות לחרדים | יוסף יצחק ארנביוב
ישנם רגעים שבהם המצוקה היא לא עצבות שאפשר להסביר או פחד שאפשר לנמק. זהו כאב גולמי ואטום, מועקה שמתיישבת על הנשימה ומכווצת את הלב, בלי להשאיר מרווח למילים. האדם יושב ליד השולחן, מוקף בשירת הילדים ובאור החג, אבל בתוכו הוא נמצא במקום אחר לגמרי, רחוק ומנותק, לכוד בתוך מיצר פרטי שאין לו מוצא. הוא נוכח בגופו, אך הנפש שלו נשארת מאחור, קפואה בתוך דממה דקה ומכאיבה שאיש מסביב אינו מצליח לשמוע.
התשובה של ההגדה למצב הזה היא מן העדינות והעמוקות שיש, ''את פתח לו".
שימו לב לדיוק, לא כתוב לדבר במקומו, וגם לא דרוש ממנו שיסביר את עצמו. כתוב פתח לו. זוהי בקשה לפעולה שיש בה ענווה גדולה. יש רגעים שבהם האדם אינו יכול לשאת פירושים או עצות. הוא צריך פתח. הוא צריך נוכחות שאינה פולשנית, מבט שלא ממהר לעבור הלאה, שהייה חרישית לצדו בתוך השתיקה. לפעמים, הידיעה שיש מישהו שמוכן פשוט "לשרות" לצדי בתוך הריק, היא זו שמאפשרת למשהו להתחיל לזוז.
הידיעה שמעבר לראייה
המודל למגע הנפשי הזה נמצא בפסוק ''וירא אלוקים את בני ישראל, וידע אלוקים". (שמות, פרק ב', פסוק כ"ה). התורה מלמדת אותנו שישנה אבחנה יסודית בין ראייה לבין ידיעה. הראייה יכולה להישאר חיצונית, מרוחקת, בבחינת תצפית אובייקטיבית על הכאב של השני. אך ה'ידיעה' היא סיפור אחר לגמרי, היא חיבור פנימי, היא שותפות גורל עמוקה בבחינת ''עמו אנכי בצרה'', ההבנה שהנחמה אינה נמצאת בפתרונות חיצוניים, אלא בעצם הנוכחות שלנו בתוך המיצר של הזולת.
זוהי האחריות שלנו בלילה הזה, להיות ה"פתח" עבור מי שיושב לידנו. לשם כך אין צורך להיות מטפל מקצועי, אלא די ביכולת להקשיב לצלילים הכמוסים של הנפש. לזכור שלפעמים הנפש יושבת לידנו בלי יכולת לשאול, ומחכה שמישהו פשוט "ידע" אותה. שמישהו לא ייבהל מהשקט שלה, אלא יסכים לשהות איתה באמת.
פסח הוא חג של יציאה לחירות, אך לא כל יציאה מתרחשת ברעש ובמופתים. יש יציאות מצרים שמתחילות ברגע דק מאוד, כמעט בלתי נראה, ברגע שבו אדם מרגיש שמישהו "ידע" אותו. שמישהו עצר את המרוץ של החג כדי להביט לו בעיניים ולהסכים לשהות איתו במיצר.
אולי זהו החסד הגבוה ביותר של ימים הללו. ואולי בפתח הקטן הזה שפתחנו בלב, מתחילה הגאולה הפרטית והכללית.
הכותב הוא עובד סוציאלי קליני (MA) ופסיכותרפיסט, יועץ מקצועי ביחידה למניעת אובדנות של משרד הבריאות.
0 תגובות