את פתח לו
"שאינו יודע לשאול את פתח לו". מדוע נאמר "את" בלשון נקבה ולא "אתה"? בא לרמוז שבליל הסדר צריך להרבות בדיבור כמו האשה, שהרי עשרה קבים של שיחה ירדו לעולם תשעה נטלו הנשים ואחד כל העולם כולו (קידושין מט:).
וכן מרן אאמו"ר זצוק"ל היה נוהג בליל הסדר לספר בהרחבה את סיפור יציאת מצרים, להבדיל כמו גננת בגן ילדים. היינו נוהגים שכל אחד קורא קטע בהגדה, הבנים והבנות, כל אחד לפי תורו, וכשהיינו מגיעים לקטע של ארבעה בנים, מרן זצ"ל היה אומר למי שהגיע תורו שיקרא את כל הארבעה בנים, כדי שלא יקרא אחד 'חכם מה הוא אומר', והשני יקרא 'רשע מה הוא אומר'... וגם הרבנית ע"ה היתה קוראת את כל ההגדה, כמונה מרגליות, אנחנו היינו קוראים יותר מהר, וכשמרן היה רואה שהיא עדיין לא הגיעה אלינו, היה מפסיק ואומר איזה חידוש בינתיים, כדי שיהיו כולם יחד.ובפרט כשהיה מגיע לעשרת המכות, היה מתאר לבנים ולנכדים ולנינים בשפה ציורית, עד שכולם היו חשים ממש 'כאילו הוא יצא ממצרים'.
כל המרבה לספר
גולת הכותרת של ליל הסדר זו מצות 'והגדת לבנך', וכמו שאמרו: "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". לא אמרו להרבות באכילת מצה בליל הסדר, או באכילת מרור, או בשתיית יין, רק להרבות בסיפור יציאת מצרים, כי הוא יסוד אמונתנו, ומלווה את היהודי בכל ימי חייו.
וכפי שהיה מעשה אצל הגאון הצדיק רבי ישראל סלנטר זצ"ל, שהיה רגיל להתאכסן מפעם לפעם בפונדק אותו ניהל יהודי פשוט מאד אך ירא שמים. והנה פעם אחת הגיע הרב לאותו פונדק, ומיד הבחין שאצל הפונדקאי חלה ירידה גדולה ביראת שמים. כאשר חקר אותו הרב, התברר ששהה בפונדק "משכיל" אפיקורוס, וכאשר ראה שלפניו יהודי פשוט, ניצל זאת כדי להכניס בו ארס של כפירה. אותו רשע הוציא מתרמילו נתח של בשר חזיר, והתרברב בפני הפונדקאי: "הנה אני אוכל זאת בכוונה כדי להרגיז את האלקים, אם לא יקרה לי שום דבר רע הרי זה סימן שאין אלקים"! עפרא לפומיה. אמר ועשה. הפונדקאי היה בטוח שברגע בו יכנס בשר התועבה לתוך פיו של האורח תצבה בטנו והוא יפול כפגר שמת. לתדהמתו מאומה לא קרה, ומאז אמונתו מאד התקררה, מאז הוא מפקפק ומגמגם אם אכן יש שכר ועונש.
אמנם הוא שמע על עונשי הרשעים במצרים ובמדבר, אבל הרי לא ראה זאת בעיניו, אילו ראה בעיניו איך שהרשע נחנק בעוד שתועבתו בגרונו, היה בוודאי מאד מאמין. עד כאן דברי הפונדקאי. הרב לא מיהר לענות לכסיל כאוולתו, אלא המתין להזדמנות נאותה שאכן באה.
בתו של הפונדקאי חזרה באותו יום מבית הספר בסוף שנת הלימודים, ובידה תעודה המורה על הישגיה. הרב ביקש לראות את התעודה, והילדה מיהרה להיענות לבקשתו ולהתכבד בציוניה הטובים. בין הציונים היה ציון "מצויין" בנגינה בחליל. הרב עשה את עצמו מפקפק ביכולת נגינתה המצויינת וביקש שהיא תוכיח לו זאת על ידי שתנגן בפניו, אולם הילדה סירבה, ואז אמר לה הרב: אם כן מנין לי שאכן את מנגנת מצויין? והיא מיהרה לענות: בשביל זה יש לי תעודה! נבחנתי אצל המורה והמנהלת והן מעידות עלי שאני מנגנת מצויין, כדי שלא אצטרך להוכיח את יכולתי לכל דורש.
או אז פנה רבי ישראל מסלנט אל אביה שנכח במקום ואמר: ישמעו אוזניך מה שפי בתך מדבר! אף הקדוש ברוך הוא לא יוכיח את יכולתו לכל דורש ומבקש, "יש לו תעודה", כביכול. הוא הוכיח את אמונת האמת שהוא בורא ומנהיג העולם, משלם שכר טוב לצדיקים, ומעניש את הרשעים, לעיני כל ישראל ביציאת מצרים בנסים גדולים מפורסמים, ואין זה מכבודו "להבחן" שוב ושוב אצל כל טיפש או רשע!
הרי זה משובח
מדוע נאמר כל "המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח", לכאורה היה צריך לומר "ישובח", אם ירבה לספר תשבח אותו? מסבירים על פי משל לספינה שהפליגה בים, והיו בה גם עשירים וגם עניים, והנה לפתע בלב ים קמה רוח סערה, וגלים גדולים הרימו את הספינה לגובה רב, והספינה חישבה להשבר, כל הנוסעים התפללו יקרה איזה נס, והקדוש ברוך הוא שמע לתפלתם, והים נח מזעפו, והגיעו לחוף מבטחים. מי שמח יותר? הגבירים שמחתם גדולה יותר, שהרי יש להם כל טוב העולם הזה – כסף וזהב, בתים מרווחים, ומכוניות פאר, וחיים חיי תענוגות, אבל העניים שמחים רק שניצלו ממות לחיים והיתה להם נפשם לשלל, אבל אין להם שמחה גדולה כל כך בחיים שלהם. כך מי שמרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה מראה שהוא כבר משובח, כי אם הוא שמח כל כך בגאולת מצרים, הרי זה סימן שהוא 'עשיר' ויש לו איך לממש את חירותו, ולכן הוא מרבה לספר.
לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל ולשבח
בזוהר הקדוש (פרשת שמות יד ע"ב) שאל רבי אלעזר את אביו רבי שמעון בר יוחאי: מפני מה ירדו אבותינו למצרים, ורשב"י השיב לו על פי הסוד. ובאמת צריך להבין, אנחנו מצווים לספר על כל הנסים והנפלאות שהיו ביציאת מצרים, אבל הלוא מי הוריד אותנו לשם, הקדוש ברוך הוא גזר בגזירת בין הבתרים "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית טו, יג), ואחרי שירדנו למצרים, ויצאנו משם, אנחנו אומרים: "לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו".
הגע עצמך, רופא שנסע במכונית בחוסר זהירות ודרס הולך רגל ופצע אותו, לאחר מכן בא הרופא וטיפל בו, עד שהקימו ממטת חוליו, בסיום הטיפול פונה הרופא למטופל ודורש ממנו: תגיד לי תודה רבה! יענה לו הפצוע: אתה פצעת אותי, אתה חייב לרפא אותי! כך לכאורה הקדוש ברוך הוא הוריד אותנו למצרים, ואחר כך צריך לשבחו על הנסים שעשה להוציא אותנו?! כל זה טמון בשאלת רבי אלעזר לרשב"י: למה ירדנו למצרים, ולמה צריך את הנסים של יציאת מצרים?
יש לתרץ על פי דברי הגמ' בברכות (ה.), אמר רבי שמעון בר יוחאי, שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין, תורה, ארץ ישראל והעולם הבא. התורה שהיא חמדה גנוזה אצל הקדוש ברוך הוא, והוא משתעשע בה, וכן ארץ ישראל אשר "עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא, יב), וכן עולם הבא, כל אלה לא זוכים להם אלא על ידי יסורין. לכן בני ישראל ירדו למצרים ומצרים עבדו בהם בפרך, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, כדי שיזכו אחר כך על ידי יסורין אלה לקבל את התורה ולהיכנס לארץ ישראל ואחר כך יזכו גם לעולם הבא.
ובפרט שבזכות הגלות במצרים עם ישראל הסכימו לקבל את התורה, "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קודש מימינו אש דת למו", כל אומות העולם סירבו לקבל את התורה, רק ישראל אמרו "נעשה ונשמע", מדוע? כי עם ישראל הוא העם היחידי שעבר סדרת חינוך במצרים לקבל מרות, והבינו שאדם לעמל יולד, ובודאי שעדיף להיות עבדי ה' ולא עבדי פרעה.
למה הדבר דומה? לילד קטן בגיל שלש שכבר שולחים אותו לגן, בקושי הוא יודע לדבר, אם כן מה התועלת בכך? אלא כדי שיתרגל למשמעת, כל אחד מטבעו לא מקבל מרות, וחפץ לעשות מה שהוא רוצה לפי יצרו הרע, אבל על ידי שהוא יושב בגן ילדים בגיל שלש/ארבע, הוא מתרגל למשמעת. גם ישראל ירדו למצרים כדי שיתרגלו למרות ומשמעת, ואחר כך יהיו ראויים לקבל את התורה, ולכך נאמר "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה". נמצא שגם הירידה למצרים היתה לטובת עם ישראל.
מכת דם – מים במחיר ויסקי
בפרשת בא נאמר "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים". כיצד עשרת המכות היו התעללות במצרים? נתאר לעצמנו במכת דם, הרי מה יותר טבעי ממים, והנה אין בנמצא מים בכל מצרים, דם בכל מקום, ביאור, בבריכות, במאגרי המים ובכלים. גם אם סוחטים פירות יוצא דם, כל הנוזלים במצרים נהפכו לדם.
לא רק מראה של דם, הראשונים מבארים שזה היה דם ממש, עם טעם וריח של דם, וסמיך כמו דם, כלומר לא ראוי לשתיה בשום אופן. ולפתע רואה המצרי את היהודי שהוא שותה מים להנאתו, ומה שנשאר לו בכוס הוא עוד שופך על הארץ. מיד המצרי מתחנן אליו: תן לי בבקשה מעט מים. בבקשה – עונה לו היהודי ומוזג לו כוס, אך ברגע שהמצרי לוקח את הכוס מידו של היהודי המים נהפכים לדם. טוב, אולי תמזוג לי לתוך הפה – מבקש המצרי. בבקשה – משיב היהודי ומוזג לו מים שנהפכים לדם ברגע שהם פוגשים בשפתיו ולשונו של המצרי. המצרי מנסה פתרון נוסף: בוא נשתה יחד. הם שותים מכוס אחד, היהודי שותה מים והמצרי דם. מה יעשו המצרים, הרי כל מכה היתה במשך שבוע, וכי אפשר לעבור שבוע בלי מים? היו משלמים ליהודים כסף מלא ורק אז יכלו לשתות מים, ומאותה מכה העשירו ישראל, כי היהודים לקחו מחיר גבוה, מכרו להם בקבוק מים במחיר של ויסקי. אתה לא רוצה? אל תשלם! אחר כך ימות בצמא... זו התעללות שאין כמוה, לראות את היהודי שיש לו מים בשפע, והוא יכול לשפוך לארץ חצי כוס, אבל למצרי הוא מוכר את המים במחיר מפולפל, ואין למצרי שום דרך לעקוף את הבעיה, זו כוונת הכתוב "אשר התעללתי במצרים".
מכת צפרדע – מסירות נפש על קידוש ה'
כאשר התחילה מכת צפרדע, עלו הצפרדעים ובאו בהמוניהם ונכנסו לבתי המצריים, ושרצו בכל מקום, על הכסאות, במיטות, בתנורים, בתוך הכוסות והצלחות, על המצרים ובתוכם. ומכיון שרצון ה' היה שבפרעה תתחיל הפורענות, ידעו הצפרדעים ללכת תחילה הישר לבית פרעה. מובא במדרש שהצפרדעים היו נכנסים בנקביו של פרעה הרשע, והיו יוצאות מפיו. פרעה היה 'פה מפיק צפרדעים'! ורק אחרי שהיו בבית המלך הלכו אל בתי עבדיו, ומשם אל כל בתי העם, כרצון ה'.הצפרדעים לא הסתפקו בכל זה, אלא נכנסו גם כן לתוך התנורים הלוהטים.
ומצפרדעים אלו למדו חנניה מישאל ועזריה למסור את עצמם לכבשן האש על קידוש ה', שכאשר איים נבוכדנצר הרשע להשליך לכבשן האש את מי שלא יכרע לפסל, נשאו חנניה מישאל ועזריה קל וחומר בעצמם מהצפרדעים ואמרו: "ומה צפרדעים הללו שאינם מצווים על קידוש ה', אף על פי כן מסרו עצמם ונכנסו לאש, אנו שמצווים על קידוש ה' על אחת כמה וכמה" (פסחים נג:). ולכאורה איך למדו קל וחומר מהצפרדעים, הלא הצפרדעים נצטוו בפירוש להיכנס לתנורים הבוערים שנאמר "ושרץ היאור צפרדעים ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מטתך, ובבית עבדיך ובעמך ובתנוריך ובמשארותיך", אבל חנניה מישאל ועזריה שיכלו להתחבא עד יעבור זעם, והם בחרו להכנס לכבשן האש, מנין להם זאת?
אלא שגם אצל הצפרדעים, לא נאמר לכל צפרדע לאן להיכנס, וכל אחת יכלה להתחמק ולומר לחברתה: בכבוד, תיכנסי את לתנור, אני אלך למטתו של פרעה הרשע, שם יש מזרון עם קפיצים... ואף על פי כן אותם הצפרדעים מסרו נפשם על קידוש ה', שיראו כולם איך ש'צפרדע' – צפור דעה – מכניסה עצמה לאש לעשות נחת רוח לבורא. ולאחר המכה כל הצפרדעים מתו, ואותם צפרדעים שנכנסו לתנורים נשארו בחיים. וכך גם חנניה מישאל ועזריה ניצלו מתוך האש. המוסר עצמו לכבוד ה' יתברך לא מפסיד.
יהי רצון שנזכה לחוג את חג המצות, ברוב שמחה ודיצות, וה' יתברך יעשה לטובה אות, ויקבץ נדחנו מארבע פאות, ויחולל לנו פלאות, כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, במהרה בימינו אמן. חג כשר ושמח. תזכו לשנים רבות נעימות וטובות.
הביא לדפוס: ישי כהן