מכתב גלוי לבנימין נתניהו.
אדוני ראש-הממשלה,
ליבי כבד עלי בכל הקשור עם השריפה בכרמל.
קודם ברמת החומרה היא הפגיעה בנפש. אובדן החיים אובדן העולמות, הכאב, הגעגוע, אובדן האהבות, לאחר מכן הפגיעה בסביבה וברכושם הפרטי של המשפחות שבתיהם ורכושם נשרף ויחד עם זה נשרפו הזיכרונות המזכרות והיצירות.
למרות הפגיעה הזאת אני לא יכול שלא להתייחס לתחושה הקשה כאשר בזמן שהתחוללה השריפה, פרצה גם המקהלה, אותה המקהלה שאף פעם העובדות אינם מבלבלות אותה, והחלה לחפש את ראשו של שר הפנים אלי ישי. הם ניסו להסביר לנו שאחריות הופכת לאשמה. כל זאת - ללא בדיקה וללא חקירה.
עובדה כשלעצמה הייתה בקריאה זו הרבה מן הצביעות ועוד יותר היה קשה להסתובב ימינה ושמאלה לראות מי משותפיך בממשלה עומד לצידך. לא מצאתי אותם.
ולא די שלא מצאתי אותם, הם באותם רגעים קשים - מפיחים לכיוונך אוויר צונן והצינה הזו לפעמים יש בה מן הברכה. בדיעבד היא נותנת לך את הפרופורציות הנכונות במבט לאחור ולרעות החד צדדית.
אין לי ספק כעת שהמסקנה המתבקשת היא שיש שותפות של לפני השריפה ויש שותפות של אחרי השריפה ואידך זיל גמור, איך חברים מתנהגים.
מהיום כל שרי הממשלה הנאיביים והלא נאיביים: יכתבו ויתריעו על האיום המסוכן מפני רעידות אדמה, על האיום החמור של בתי הזיקוק והמפרץ, על כל האיומים המתרגשים לבוא עלינו ובואו נראה מי יאיים בהתפטרות או יתפטר - ונאמר עד כאן נאום הצביעות הקולקטיבי.
0 תגובות