בגבול הגהינום / דעה

"עצם ההתבוננות לעבר העיר עזה, הייתה מרתקת. הנה היא עיר המחבלים, קן הצרעות, ה'טראבל מייקר' האזורי, הדבר הכי מיותר שנבנה אי פעם". יצחק כהן, איש מרכז וותיק, על ביקור בדרום המופגז בימי המלחמה (דעה)

יצחק כהן | כיכר השבת |
עזה, השבוע (צילום: פלאש 90)

הייתי שם השבוע. שם, בגן העדן השוכן בגבולה של גהינום.

דווקא בעיצומם של ימי הלחימה, התבקשתי לצאת לשדרות העיירה, ולא בתפקיד.

הלב מגביר את קצב פעימותיו כבר בדרך, למראה השלטים. 'קריית גת', אשקלון', 'מועצה אזורית חוף אשקלון', 'שער הנגב'. כל המקומות המפחידים שנופלים עליהם טילים. במעלה הגב זוחל פחד, ומאיים לסובב את ההגה בסיבוב פרסה חד.

ציפיתי לראות עיר רפאים, עיר משותקת מאימת הטילים. עיר שקרובה מדי לקן הטרור מכדי להיכלל ברשימת המוטבים של כיפת הפלדה. עיר שספגה מאות נפילות ועשרות פגיעות ישירות.

גיליתי את ההיפך: עיר שמחה, חמה ומסבירת פנים. עיר יפה ומטופחת, שהדיכאון ממנה והלאה. אנשים שהחליטו שדי בכך שהקסאמים הורסים בתים, ואין לאפשר להם להרוס גם את החיים. עם ישראל חי, ואין עם חזק יותר ממנו. שדרות תוכיח.

השעון הורה על קצת אחרי 10 בלילה, ותכננתי למסור את שהתבקשתי (חבילת בגדים) למשפחה שכתובתה נמסר לי, ולחזור הביתה הכי מהר שאפשר. אך בעל הבית, ניסים, לא אפשר לי זאת. כובדתי בכוס תה חם ועוגיות, ובלבביות נפלאה. אחר כך הוא ביקש ממני, לבוא אחריו ולראות משהו נפלא בחוץ.

- בחוץ כאן בבית, או בחוץ-בחוץ? שאלתי.

- בחוץ-בחוץ - ענה ניסים.

- לא מסוכן שם?

- למה פה בבית לא מסוכן? למה בירושלים לא מסוכן? ובכביש 6? הקדוש ברוך הוא פה איתנו, מה אתה דואג?

הלכתי אחריו, והוא לקח אותי לקצה רחוב ירמיהו. עלינו על גבעה קטנה, עליה היו כ-30 איש, רובם מצוותי תקשורת. לנגד עינינו נגלתה עיר. "האורות שאתה רואה מולך הם של צפון רצועת עזה. בית-חנון רחוקה מכאן 1,300 מטרים בדיוק", הסביר בשלווה של מדריך תיירים.

מפלס הפחד נמך קמעה, אחרי שהבנתי שבשעות אלו המחבלים אינם יורים בדרך כלל לשדרות. עצם ההתבוננות לעבר העיר עזה, הייתה מרתקת. הנה היא עיר המחבלים, קן הצרעות, ה'טראבל מייקר' האזורי, הדבר הכי מיותר שנבנה אי פעם.

***

מסביב שקט מוחלט. רק זמזומם הטורדני של המזל"טים נשמע ברקע. מטוסי קרב לא שומעים בכלל, הם טסים בגובה רב מאוד ופועלים בדממה.

השעה הייתה 11:40, ופתאום זה בא, משום מקום. הבזק פתאומי, ובעקבותיו פטריית אש א-ד-י-ר-ה, שצומחת לגובה מתוך החושך של קן הצרעות, ופוצעת באור את הלילה השחור - לחצי שנייה בדיוק.

"תספור עד 15", לוחש לי ניסים. אני סופר, ולאחר כ-12 שניות, נשמע בום! ואני מנתר בבהלה.

ניסים רואה וצוחק בלבביות. ואז מתבררת העובדה המדהימה: זהו רעש ההפצצה אותה ראינו שניות לפני כן. ההפרש בין מהירות האור למהירות הקול, מומחש על הגבעה הקטנה בשדרות, בצורה הטובה בעולם.

רציתי לעזוב, אבל רותקתי למקומי למשך שעתיים נוספות. הפצצה רדפה הפצצה, וזה היה מחזה שלא שוכחים לעולם. אש התופת שניתכה באותו ערב על צפון רצועת עזה הייתה לא נתפסה במוחי.

בדרך חזרה למרכז, לא היה צבע אדום. מה הפלא? אחרי הפצצה שכזו?

חשבתי לעצמי, בטח בבוקר כבר יכתבו בעיתון על פוליטיקה ולא יכתבו יותר על עזה, כי היא הושמדה בלילה ונמחקה.

***

זה כמובן לא קרה.

עזה נלכדה באש הגהינום השמורה לרשעים הגרועים ביותר, כאלו שאינם עושים תשובה לא על פתחה של גיהינום, ולא מתוך תוכה של הגהינום.

אחרת, אין לי הסבר, איך בבוקר יצאו משם מטחים לעבר תל אביב, ראשון לציון, אשדוד ואפילו שדרות.

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר