ב-22 ביוני 2025, מעט לאחר חצות, קיפלו שבעה מפציצי B-2 את שמי המזרח התיכון בשקט קר וקטלני. מטוסי הענק השחורים חמקו בשקט גמור מעל שטחה של איראן, בלתי נראים לרדארים, בלתי נשמעים למכ"מים, בלתי נתפסים. היעד: מתקן הגרעין בפורדו, החצוב עמוק בלב הרי זגרוס. המבצע, שכונה "פטיש חצות", הדהים את העולם: פצצות GBU-57 חודרות בונקרים, במשקל של 13 טון כל אחת, פגעו בדיוק כירורגי בתשתיות הגרעין, והחזירו את תוכנית הגרעין האיראנית שנים לאחור.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
העולם התמקד במטרה. אנשי צבא שיבחו את התיאום בין ישראל לארה"ב, פרשנים הסבירו את תחכום ההטעיה שקדמה לתקיפה. אך מאחורי המטוס שחתך את ליבת הגרעין האיראני, עמד אדם אחד, מהנדס אמריקאי שצייר את ה-B-2 עוד לפני שהמחשבים נולדו.
שמו היה ג'ון קנודסן נורת'רופ – "ג'ק" בפי חבריו – והרעיון שלו היה פשוט ונועז: מה אם המטוס יהיה כולו כנף? בלי גוף, בלי זנב, בלי שטחי חיכוך מיותרים. רק עילוי טהור, גרר מזערי, ומראה שמזכיר צל עובר בשמיים.
נורת'רופ נולד ב-1895 בניו-יורק וגדל בקליפורניה. בגיל 16, ראה שכן בונה מטוס בחצר ביתו – הוא הביט, ולחש לעצמו: "אני הייתי בונה את זה קצת אחרת, והרבה יותר טוב".
במקום אוניברסיטה, ג'ק בחר בגראז'. שם עבד כנער מוסך, אחר כך שרטט בבניין, ואז שרטט תעופתי. בלי תואר, בלי פרסים, רק עיפרון ומחוגה.
ב-1916, כשהיה רק בן 21, הצטרף לחברת התעופה Loughead – לימים לוקהיד. לאחר מכן עבד גם אצל דאגלס, היה מהנדס ראשי ב"לוקהיד וגה", והתקדם בחברות רבות, אך בליבו שאיפה אחת: לעוף על כנף אחת.
גאון הפשטות
כדי להבין את גאונותו של נורת'רופ, צריך להסביר את הבסיס: כל מטוס רגיל בנוי משלושה חלקים – גוף מרכזי (הפיוזלאז'), כנפיים וזנב. אבל כל חלק כזה מוסיף גרר – התנגדות של האוויר לתנועה – ומוריד את היעילות.
נורת'רופ טען: אם נשלב את כל החלקים לתוך כנף אחת – הטייס, המטען, המנועים – ונוותר על הגוף והזנב, נוכל לבנות מטוס שהוא כמעט כולו עילוי (הכוח שדוחף את המטוס מעלה), וגרר כמעט אפסי. החזון: טיסה שקטה, ארוכה, חסכונית, ובעתיד – גם בלתי נראית לרדאר. או במילה אחת: חמקן.
אבל בלי זנב, קשה מאוד לשלוט במטוס. הוא נוטה להתנדנד, לסטות, לאבד יציבות. לכן, במשך עשרות שנים, כל ניסיון לבנות "כנף מעופפת" כשל. עד שנורת'רופ הגיע. [1]
ב-1940 בנה את ה-N-1M, כעין צעצוע מעופף צהוב עם שני מנועים קטנים. הטייס ישב באמצע הכנף, בלי גוף, בלי זנב. למתבונן מן הצד - בדיחה. אבל למי שהבין אווירודינמיקה - זו הייתה מהפכה של טיסה.
ה-N-1M טס, יציב, מדויק, ופתח את הדלת לדורות חדשים של מטוסים. לאחריו באו ה-N-9M, ה-XB-35 הענקי עם מדחפים דוחפים, ולבסוף, היהלום שבכתר: ה-YB-49 הסלוני.
במהלך טיסת מבחן של ה-YB-49 מעל חוף קליפורניה, קרה משהו משונה. תחנת מכ"ם מתקדמת פשוט לא זיהתה את המטוס. הוא הופיע מולה כמו רוח רפאים, ונעלם. רק כשהיה ממש מעליה החלו הרדארים לצפצף.
זה היה רגע ההארה: תצורת הכנף המעופפת - דקה, חלקה וללא בליטות, הפכה את המטוס לבלתי נראה. כך שהמכ"ם לא גילה אותו, בלי שהתכוון לכך, נורת'רופ פיתח את מה שיום אחד ייקרא: טכנולוגיית חמקנות.
וכמו בכל דבר עיצובי, אין הזדמנות שנייה להשראה ראשונית. משרדיה הראשונים של חברת נורת'רופ איירקראפט, שהוקמה על ידי ג'ק נורת'רופ ב-1939, שוכנו בבניין צהוב בוהק שהיה נגוע בעכבישי "אלמנה שחורה". בשל כך, צבע צהוב נבחר למטוסי הניסוי של נורת'רופ, כמו ה-N-1M, שזכה לכינוי "ג'יפ" בגלל צבעו הצהוב. במקביל, מטוס הקרב הלילי המצליח P-61 שיוצר על ידי החברה נודע בכינוי "האלמנה השחורה"
קוצצים את הכנפיים
שנת 1947 הייתה שנת מפתח, כאשר ה-XB-35 שונה ל-YB-49 ומונע ע"י הסילון, פיתוח שנורת'רופ רצה בו זמן רב. טיסת הבכורה של ה-YB-49 התרחשה באוקטובר 1947.
ה-YB-49, עם שמונת מנועי הסילון שלו, הציג ביצועים מרשימים במהירות ובגובה. הוא קבעה שיא מהירות טרנס-יבשתי של 4 שעות ו-20 דקות בטיסה מוורווק לוושינגטון הבירה בתצוגה אווירית בפני הנשיא טרומן ב-פברואר 1949. טרומן התרשם מאוד, ואף הורה על טיסה מרהיבה של המטוס מעל שדרת פנסילבניה כדי שהקונגרס יראה "מה הם עומדים לקנות".
אך למרות ההבטחה הטכנולוגית, ה-YB-49 סבלה מבעיות יציבות, במיוחד במהירויות נמוכות ובזוויות התקפה גבוהות, שהפכו אותה לפחות אידיאלית למשימות הפצצה וסיור. המטוס הראשון, התרסק ב-5 ביוני 1948, הרג את כל צוותו, וסיבת ההתרסקות נותרה עלומה רשמית, אם כי דוחות הצביעו על כשל מבני באוויר.
במקביל, הרקע הפוליטי בארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה היה סוער. קיצוצי תקציב הגבירו את התחרות בין הזרועות, כאשר חיל האוויר החדש (שקם רשמית ב-1947) ויתר על דוקטרינת ההפצצה האסטרטגית הגרעינית עם מפציצים ארוכי טווח. המפציץ B-36 של קונבייר, שהיה גדול וותיק יותר, זכה לתמיכה רבה מצד גורמים חזקים בממשל, כולל מזכיר חיל האוויר, סטיוארט סימינגטון.
סימינגטון טען שחיל האוויר לא יכול להרשות לעצמו לתמוך ביצרני מטוסים רבים כל כך". וביקש מג'ק להתמזג עם חברה אחרת, ג'ק נורת'רופ סירב בתוקף לדרישה הזו, וטען כי באם לא יסרב, המיזוג יוביל לביטול פרויקט הכנף המעופפת שלו.
הקדים את זמנו
במרץ 1950, בוטלה רשמית כל תוכנית ה-YB-49. באותו יום, אב הטיפוס הראשון של ה-YB-49, שהיה מטוס הראווה של טרומן, נהרס בתאונת הסעה על הקרקע בבסיס חיל האוויר אדוארדס. היו שטענו כי התאונה הייתה כמעט מכוונת, כאילו "חיל האוויר התעקש שהכנף המעופפת תיכשל". והנקמה החלה.
לאחר ביטול החוזה, חיל האוויר הורה על גריטה "בבהילות כמעט חסרת כבוד" של כל שלדות המטוסים והציוד. המטוסים, שהיו רכוש הממשלה יכלו להיגרט כרצונם. חיל האוויר, "ככל הנראה בחוסר אמון בעובדי נורת'רופ שיהרסו את 'יצירותיהם'", הביא כוחות חיצוניים כדי לבצע את הגריטה.
במשך שלושה חודשים, "עובדי נורת'רופ הנאמנים שעבדו על ה-YB-49 לאורך השנים, נאלצו לצפות ב'חבורת זרים' המסתערת על יצירתם, 'חותכת את אחד עשר המטוסים כמו תרנגולים'". הם השתמשו ב"מבערים, גרזנים מזדמנים וכל כלי הרס אחר שהיה זמין" כדי לפרק ולחתוך את כנפי נורת'רופ המעופפות לגרוטאות. העובדים "בכו כשצוות חיל האוויר המשיך לחתוך, לפרוס ולפסל את המטוסים ההיסטוריים לחתיכות קטנות מספיק כדי לזרוק אותן למשאיות אשפה". כ-2,000 עובדים פוטרו בן לילה בעקבות הביטול, והחברה נקלעה לקשיים.
כדי להבטיח שהכנף המעופפת "לעולם לא תקום לתחייה", חיל האוויר הורה גם על השמדת כל תבניות הייצור והתבניות, ואף הוסרו דוחות בדיקות הטיסה מהתיקים, מה שהפך אותם ל"בלתי זמינים". "כאילו מבחינת חיל האוויר של ארצות הברית, הכנפיים המעופפות חדלו מלהתקיים".
אפילו תאגיד נורת'רופ עצמו, בהנהלה חדשה, החליט להיפטר משרטוטים והערות הנדסיות הקשורות לכנף המעופפת, מחשש שדיון בפרויקט השנוי במחלוקת עלול לפגוע בעסקים ממשלתיים עתידיים.
נורת'רופ פרש ב-1952, שבור, מנותק, ואמר רק דבר אחד: "יום יבוא והם עוד יבינו".
לגעת בחלום
בסוף שנות ה-70, חולה, כבד תנועה, מרותק לכיסא גלגלים, קיבל נורת'רופ אישור סודי להיכנס למתקן של צבא ארה"ב. שם, בחדר קטן, הונחה לפניו דגם מוקטן של המטוס שיבנה בשנות ה-80: ה-B-2 Spirit. שכנפיו זהה לזו של ה-YB-49, מבוסס כולו על תצורת כנף מעופפת.
ג'ק החזיק את הדגם החדיש בידיים רועדות, אמר רק משפט אחד: "עכשיו אני מבין למה אלוקים השאיר אותי בחיים כל כך הרבה זמן".
כעבור עשרה חודשים הוא הלך לעולמו.
המטוס שהגה הפך למציאות. טס בשקט, לא נראה, שובר גבולות. אותו B-2 שהשליך פצצות על פורדו ב-2025, הוא התגשמות פיזית של דף נייר משנות ה-30.
חזונו של נורת'רופ ניצח. המטוס חסר הגוף והזנב, הפך לנשק האסטרטגי בעולם.
חברת נורת'רופ גראמן כיום היא קונצרן אמריקאי מוביל בתחומי הספנות, התעופה, החלל והביטחון, הנחשב ליצרנית מערכות הביטחון השלישית בגודלה בעולם, ולמובילה בייצור מערכות מכ"ם וכלי שיט. חברה זו, הממוקמת במטרופולין וושינגטון די. סי. שבווירג'יניה, נוצרה ממיזוג חברות נורת'רופ וגראמן בשנת 1994.
נורת'רופ – הוא תאגיד שיצר ג’ק נורת'רופ ב-1939 מיודעינו. גולת הכותרות של חברת נורת'רופ גראמן היא בכך שהוא הקבלן הראשי של המפציץ האסטרטגי החמקן B-2 ספיריט. שמשלב את חלומו האגדי הכנף המעופפת של ג'ק נורת'רופ.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אז בין כל מלחמות הקרדיטים המדממות על הצלחתה של מלחמת ‘עם כלביא’ נשמור קרדיט אחד קטן גם לג’ק שלנו.
[1] בגדול, ג’ק ניסה להתמודד עם מה שבעצם לא היה לו – תחושה. בלי כבלים מכאניים ישירים ובלי התנגדות טבעית של האוויר דרך ההגאים, הטייסים פשוט לא הרגישו מה קורה שם מאחור. זו בעיה רצינית במטוס: כשאין תחושת מגע עם הכנפיים, קשה לדעת אם אתה מטפס, צולל או עומד להזדקר.
כדי להתמודד עם זה, נורת'רופ פיתח מנגנונים שיצרו תחושת שליטה "מלאכותית" – קפיצים מיוחדים שהחזירו את הסטיק למרכז, בולמים מכניים שיצרו התנגדות, וסימולציה של ה"כוח ההפוך" שהטייסים ציפו לו. במילים אחרות, הוא בנה אשליה מכנית – כדי שהידיים של הטייס יספרו לו סיפור שלא באמת קרה
במקביל, הוא עיצב מערכות חדשניות שבהן משטח אחד עושה תפקיד כפול או משולש: גם מייצב, גם הגה כיוון, גם הגה גובה – תלוי איך מזיזים אותו ובאיזו זווית. זה היה אתגר הנדסי מטורף – ונורת'רופ לא היסס לבחון את זה על מודלים מוקטנים, חלקם מאוישים, שהמריאו וטסו תוך סיכון ממשי.
רק עשרות שנים מאוחר יותר, הפתרון הגיע בדמות מערכות טוס-על-חוט – בקרת טיסה דיגיטלית מתקדמת, שמתורגמת לפקודות חשמליות הנשלחות במהירות אדירה למפעילים בכל חלקי המטוס. מערכות אלה לא רק שמסוגלות לפצות על חוסר היציבות הטבעי של הכנף המעופפת, אלא גם עושות זאת בעדינות, בדיוק ובזמן אמת. הן מגבילות את זוויות ההתקפה כדי למנוע הזדקרות, שומרות על כיוון יציב גם ברוחות צד ובעיקר – מעניקות לטייס את התחושה שהוא שולט, מבלי שיידע בכלל כמה מחשבים עובדים עבורו מאחורי הקלעים.
0 תגובות