תודה לך השם: "וּמָחָה ה' אֱ-לֹקִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים" (ישעיהו כ"ה ח'). האנרגיה המרוממת של השיר הזה מכינה אותנו לשמחה הגדולה שתשטוף את עם ישראל, כשלא רק שכל דמעה תימחה, אלא היא גם תהפוך לחג הגדול מכולם, עם בוא המשיח ובניית בית המקדש השלישי.
אחרי תשעה באב, אנחנו נכנסים לשבעה שבועות של נחמה, ה"שבעה דנחמתא". המילים הראשונות מההפטרה הראשונה, "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי", מבטאות בדיוק את הכמיהה העמוקה של עם ישראל לרגע שבו הקב"ה ישים סוף לכאב שלנו. החזרה על המילה "נחמו" מדגישה כמה נואשות אנחנו זקוקים לנחמה הזו, וכמה ודאי שהיא תגיע.
בעולם היהודי, דמעות הן הרבה יותר מסימן של עצב. הן סוג של תפילה, שחרור רוחני אמיתי ועמוק. חז"ל לימדו אותנו ש"שערי דמעות לא ננעלו" (ברכות לב ע"ב). הקב"ה מקבל את הדמעות האלה; הן לא נעלמות, לא הולכות לאיבוד, אלא נשמרות אצלו ומנוגבות על ידו ממש. כל דמעה מכילה סיפור, תפילה, עולם שלם. וכשיגיע הזמן הנכון, הקב"ה לא רק ירפא את הכאב, אלא ימחה באהבה כל דמעה ודמעה.
"כִּי בָא מוֹעֵד" – הגיע הזמן. זה לא רק משפט של תקווה, אלא נקודה ממשית בזמן. הקבלה מלמדת אותנו שהגאולה כבר רשומה בציר הזמן של הבריאה. הזוהר מסביר שאפילו לגלות יש תאריך תפוגה. זו לא רק מחשבה מנחמת, זו עובדה. גם אם אנחנו עוד לא רואים את זה, השעון כבר מתקתק לקראת הגאולה.
הרבי מליובאוויטש מלמד שהמילה "דמעה" קשורה קשר הדוק למילה "מועד". זה רומז למשהו עוצמתי: כל דמעה שנשפכת בגלות תהפוך יום אחד ליום טוב. הקב"ה לא רק ימחה אותן, אלא הדמעות עצמן יהפכו לחגיגה. הכאב עצמו יהפוך לשמחה.
0 תגובות