כן, אני צם. אבל האם אני חי את משמעות האבל?

יש שאלה שתמיד ניקרה במוחי כשראיתי את העצב והיגון ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לצד ההכנות לחגיגות העצמאות שנפתחות להן בצאת יום הזיכרון: איך הנפש יכולה להכיל מעבר חד כזה בין עצב לשמחה? כשגדלתי, הבנתי ששאלה זו סיפקה חומר לאינספור מרצים ונואמים ביום הזיכרון שהפליגו בהסברים פטריוטים על הקשר בין שואה לתקומה.

תשעה באב בבני ברק (צילום: ישראל כהן, כיכר השבת)

מגיל קטן חונכתי לצום בצומות שנקבעו בתורה וע"י חז"ל, בהתחלה היה זה אתגר בין ילדי הגיל הראשון שהתחרו ביניהם מי יצליח להחזיק מעמד וכמה, וככל שגדלתי האתגר הזה הפך להיות קושי, מידי צום בצומו נערכתי מבעוד מועד בתכשירים מקלי צום ובכתבות שונות שמגלות בדיוק מהם המאכלים המעניקים תחושת שובע. כך קרה שבעוד הצום אמור לחבר אותי לכאב ולעצב של תקופות חשוכות בהיסטוריה של עמי, אני מוצא את עצמי כל צום מתחבר לכאב העכשווי של גופי שכמה למעט מים והרבה אוכל.

לא רק שהמעבר בין הצומות לחגיגות לא עורר אצלי תמיהה, אלא להיפך, הוא היה נראה לי הגיוני והוגן, שמיד אחרי סבל כזה יבוא פיצוי הולם בדמות סעודת פורים עשירה, וכשהצום מתחיל מהלילה כמו ט' באב ויוה"כ הפיצוי צריך להיות גדול יותר בדמות שלושה שבועות של חופש.

ואז באו הרפורמים ונשות הכותל שבעזות שלא הייתה מביישת את אונסק"ו, התחילו בסדרת מהלכים בזויים ושפלים במטרה לטשטש את הקשר העמוק בין התורה לבין שריד בית מקדשינו, בחוצפה שהדעת לא מסוגלת להכיל מחזיקים אנשים אלו בספר תורה תוך כדי זלזול ורמיסת כל מה שכתוב בו. דווקא הם, שבאו במטרה לקלל ולנתק גרמו לעם על כל גווניו לחיבור עם שריד בית מקדשינו.

אנשים הרחוקים מחיי תורה גילו שאט נפש מרצונם המביש של הארגונים הרפורמים (ואונסק"ו) לפגוע בנקודה הפועמת שנותרה לפליטה,בקיר האבנים שנותר כעדות חיה ובועטת לקיומו הנצחי של עם ישראל.

הרפורמים ודומיהם, שבאים ודורשים את חלקם השווה בכותל המערבי צריכים להבין שהחלק שלהם כבר לא כאן, הוא עלה באש בשעת חורבן הבית, החלק הקטן שנשאר שייך למי שכאב החורבן נוגע לו, למי שמבין שאורייתא, הקב"ה וישראל חד הוא.

כשאני קורא ידיעה ומשהו בתוכי צובט, אני מבין שהחיבור עמוק ומחכה לי שאגלה אותו.