״אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים״
1:
הגמרא במסכת גיטין (נה:) מספרת:
ה'בני ברקים' התכנסו לזעוק ולהתחנן על גילוי השכינה
״אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא עבד סעודתא אמר ליה לשמעיה זיל אייתי לי קמצא אזל אייתי ליה בר קמצא אתא אשכחיה דהוה יתיב אמר ליה מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא מאי בעית הכא קום פוק אמר ליה הואיל ואתאי שבקן ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא,
אמר ליה לא, אמר ליה יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך, אמר ליה לא, אמר ליה יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך, א"ל לא נקטיה בידיה ואוקמיה״.
כולנו מכירים את הסיפור הטרגי על ״קמצא ובר קמצא״, ישנן כמה שאלות שעלו בליבי שלא נותנות לי מנוח.
א: לכאורה, האשם העיקרי הוא בעל הסעודה, מדוע שמו אינו נזכר בכותרת הסיפור?
ב: מה הטענה על קמצא, הרי הוא לא אקטיבי בכלל בסיפור, מדוע מוזכר שמו לדיראון עולם על משהו שהוא לא עשה?
ג: מדוע חשוב לגמרא לספר לנו שדמיון שמם גרם לכל הסיפור, לכאורה אפשר לספר על בעל סעודה שהזמין מישהו אחר בטעות.
גם אם סיבת דמיון שמן הייתה מקור הטעות, עניין זה אמור להפוך שולי לסיפור, מדוע מדגישה אותו הגמרא ככותרת ראשית חשובה.
לפי כותרת הסיפור ״אקמצא ובר קמצא חריב ירושלים״, משמע ששניים אלו גרמו לחורבן.
האם לא היה עדיף לכתוב: ״דמיון בין שני שמות גרמו לחורבן ירושלים״.
ד: באחד משיעוריו המופלאים של הרב ברוך רוזנבלום שליט״א שמעתי עוד שאלה.
נסו לדמיין על יהודי שנמצא בריב גדול עם מישהו, לפתע דופק שליח בדלתו ומזמין אותו לסעודתו של לא אחר מאשר יריבו.
הדעת נותנת שדבר ראשון שאמור לעשות המוזמן בבואו לסעודת יריבו, יהיה לגשת למארח, לחבק אותו, להתנצל על שנים של ריב, להודות לו מכל הלב על זה שלפנים משורת הדין הזמין אותו, הרי זה לא מובן מאליו.
אך דבר זה לא מוזכר בסיפור, כל מה שמוזכר הוא על בר קמצא שמגיע לסעודה, מתיישב לאכול עד שמזהה אותו בעל הסעודה.
לכאורה, התנהגות זו תמוהה ובלתי מובנת.
2:
לכן חשבתי אולי לנסות לתת זווית קצת אחרת לכל הסיפור, לכאורה היא מסתדרת מעולה עם לשון הגמרא.
״ההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא״ - היה אחד שאוהבו היה קמצא, ואותו קמצא היה שרוי בריב עם אחד אחר ששמו בר קמצא.
קמצא היה בריב איתו, לא המארח.
אותו אחד שהיה חברו של קמצא, עשה סעודה וביקש ממשרתו להזמין את אוהבו קמצא.
המשרת הזמין בטעות את בר קמצא.
בר קמצא אכן בא והתיישב לאכול.
כנראה שקמצא הגיע לסעודת חברו גם ללא הזמנה, כיאה לשני חברים אוהבים.
לתדהמתו ראה שם את יריבו בר קמצא, ודבר זה ציערו והכעיסו מאד.
מה עשה, הלך וביקש מאוהבו המארח שיוציא את יריבו בר קמצא מייד החוצה, קשה לו להנות בסעודה כשהוא רואה אותו.
בלית ברירה ניגש המארח לבר קמצא, הסביר לו שזה לא אישי, אך אין לו ברירה אלא לבקש ממנו לצאת מהסעודה, נוכחותו אינה מאפשרת לאוהבו קמצא להמשיך להנות ממנה.
אם כך אכן הסיפור, מי שהתחיל את כל הבלאגן הוא קמצא.
הוא זה שהתעקש שיוציאו את בר קמצא.
תכלס, הוא האשם העיקרי.
לכן מוזכר שמו ראשון בכותרת הסיפור: ״אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים״, ולא ״אבר קמצא וקמצא חרוב ירושלים״.
3:
בר קמצא ניסה שלוש פעמים לבקש להישאר בסעודה, ובכל פעם הוסיף עוד כסף לבקשתו.
חשבתי אולי לומר, שבשלושת פעמים אלו הייתה גם בקשת סליחה אמיתית מצד בר קמצא, בנסיון לפייס את יריבו קמצא.
אך למרות הושטת ידו של בר קמצא לשלום, בקשות הסליחה התוספות כסף שהציע שוב ושוב, סרב קמצא לסלוח.
כתוב ברמב״ם, כשאדם מבקש בפעם הראשונה מחברו מחילה, אך חברו מסרב בתקיפות, עליו לנסות שוב פעם, להתאמץ יותר מהפעם הקודמת, להוסיף משהו שלא היה בבקשתו הקודמת.
אם גם בפעם השנייה הוא נתקל בסירוב, עליו לנסות פעם שלישית, ולהתאמץ יותר מהפעמים הקודמות.
אם שלושת נסיונות בקשות המחילה לא הועילו, אם חברו עדיין מסרב למחול, הרי הוא פטור, מפה הופכת הבעיה להיות של סרבן המחילה.
לפי דברים אלו חשבתי לומר שבר קמצא ביקש מקמצא שלוש פעמים סליחה.
פעם ראשונה ביקש סליחה והציע לקמצא את דמי מה שאכל.
פעם שניה הגדיל את בקשת הסליחה והציע לממן חצי מהסעודה, פעם שלישית הגדיל וביקש לתת את כל הסעודה.
4:
עכשיו גם יובן מה הטענה שלו על תלמידי החכמים החשובים שישבו שם ולא מיחו.
לכאורה מה הטענה עליהם? מה פתאום אפשר לדרוש מהם להתערב בסכסוך אישי שאין בו נפקא מינה להלכה?
אלא שעכשיו מובן.
בר קמצא טוען שהם ראו שביקש סליחה שלוש פעמים כמו ההלכה, ואיך הם לא קמו ומחו בפני קמצא על זה שלא מחל לאחר פעם שלישית, ומיחו גם בפני המארח שהוציא אותו שלא כדין.
לפי זה אפשר גם להבין את ההיגיון של בר קמצא כשמבקש שלוש פעמים להישאר בסעודה.
הרי אם הריב היה בין בעל הסעודה ובר קמצא, אם בעל הסעודה מבקש ממנו מפורשות לצאת, שישיבתו שם מפריעה לשמחתו, מה פתאום בר קמצא מתעקש להישאר?
לפי דבריי זה יותר מובן, הרי זה לא אישי מול בעל הסעודה, אלא הוא מנסה לשכנע אותו שלא יעיף אותו בגלל שקמצא מבקש.
בעזרת ה׳ אוסיף בהמשך בלי נדר את המחלוקת החזקה ומעניינת בין רש״י למהרש״א על הסיפור הכל כך חשוב הזה.
בברכת אהבת חינם וצום מועיל לכולם
0 תגובות