תוכן גולשים: אברהם אבינו היה מתבייש במדינה

הרב כהנמן זצ"ל - ´הרב מפוניבז´, נודע היה בשנינותו ופקחותו הרבה. מנהגו היה ביום העצמאות שלא לומר ´תחנון´ [זהו אות קבוע ליום שיש בו מן השמחה] אבל גם לא אמר הלל (כי ´חג´ גמור בודאי לא היה זה בעיניו). וכאשר שאלוהו מחוגי הציונים מדוע לא אומר הוא הלל, הוא השיב קצרות וקולעות: אני נוהג כמו בן-גוריון (ראש הממשלה דאז), גם הוא לא אומר הלל. אני לא חייב לחגוג את היום של ייסוד המדינה יותר מאשר ראש המדינה בעצמו חוגג! אם הוא יגיד הלל, גם אני אגיד!

דומה כי שיותר משהשיב תשובה יבשה, הוא, ברוב שנינותו החריפה, שיגר בה עקיצה צינית. כלומר, הוא בא לומר: מה טעם יש לשוות ליום זה מימד רוחני, בעוד נושאי דגלו [תרתי משמע] עצמם מתחפרים תחת מונחים וערכים שונים לחלוטין, בעוד הם שרויים בקלאסה לא רוחנית בעליל? איך ניתן לעוות כל כך ולערב עולם מושגים זרים לתוככי ה"הלל", טען.

אני לא מאלה שמחטטים וגם לא ביום הזה כדי להמציא את צונאמי המגרעות והבעיות האינסופיות ששוצפות את מדינתנו הקטנה שכן מספיק המדינה מתוסכלת בחלאיה גם בלי האזכור הזה בעצמו, אבל גם לא מאלה שאין אליהם ראייה מפוכחת על עירוב בין טוב לרע, בין קודש לחול, בין ישראל לעמים.

חגיגת שווא

אז השנה, כשהמדינה נהיית בת-63 וכשבשמים יחוגו מחוגי הרהב והראווה של חיל האוויר, וכשאתה תנפנף המנגל בגן הורדים או בגני-יהושע ותנעץ פיך בסטייק ובקבב, תחשוב רגע אם לא איבדנו דווקא בתוך מדינת היהודים, את העצמאות המחשבתית-יהודית הפורייה והבריאה, האם אולי אימצנו לעצמנו את אידיאת איבוד הזהות הקולקטיבית שלנו כעם וכיהודי. או ליתר חידוד: האם אברהם אבינו ושרה אמנו-אשתו אשר קנו את הארץ בכסף מלא מיד עפרון החיתי היו מרוצים ושבעי רצון מהמעגל הרחב של הרצח והזימה ששורצים דווקא בארצם ושלא היו דוגמתם בעם היהודי בגלות נכר מעולם!?

נכון, אין ספק, אנחנו פה על אדמת אבות, פה חוצבה נשמתו, תשוקתו וכיסופיו של העם הזה, אבל ודאי לא בצבע שדבק בו עכשיו, בצבע שרוקן את הארץ הקדושה מתוכנה האמיתי והאלמנטארי והפך אותה למבועי נחלי מים, לשדות מוריקים, ולשקדיות פורחות או למגדלי פאר רבי-קומות הנישאים אל-על. לא לזאת ייחלנו. לנער הזה לא התפללנו בכלל. בכלל. פה חוצבה נשמתו של העם אבל כיום גם נבערותו מכל תוכן יהודי, פה חוצבה נשמתו אבל כיום גם עוצב שמו כרוצח סידרתי ושיטתי, פה חוצבה נשמתו אבל כיום גם מבול הסאגות שמקיף אותו מכל צידיו ועבריו ומעגל הדמים הקשה שגבו. אפשר בהחלט להצביע על הישגים כבירים במספר תחומים לא מבוטל ולשמוח, אבל אפשר גם לבכות על הבסיס הקריטי שעדיין נותר חלול. להגיד על זה "הלל" זה נאיבי מידי.

בימים הללו, בהם נהוג לבקר ב"אתרי מורשת ישראליים" שקיבלו תהודה של כבוד והדר ונחקקו על דפי ההיסטוריה של דברי ימי הישראליות, קשה להאמין שאתר מורשת אחד, עתיק וקרוב במיוחד, שכחנו בבית. קוראים לו: בית הכנסת. את האתר הזה אף אחד לא יפקוד ביום העצמאות. את המורשת ההיסטורית באמת שכחנו מאחור והמרנו אותה במורשת בת 63. הלב דואב ונאנק.

בינתיים, אפשר רק לייחל ולכמוה לימים טובים יותר של גאולה מכל האידיאות המרוסקות, מכל התזות המתנפצות אל גלי הים.

63 שנה יש לנו "עצמאות" - אין לנו "עצמיות"!