שוד התכשיטים המדהים שאירע לאחרונה במוזיאון הלובר בפריז, בו נגנבו פריטי פאר היסטוריים שעיטרו בעבר את בני המלוכה הצרפתיים, ממשיך להסעיר את העולם. התכשיטים הגנובים, המוערכים בלמעלה מ-100 מיליון דולר (88 מיליון אירו), כוללים שרשרת אזמרגד, עגילים, שני כתרים, שתי סיכות, שרשרת ספיר ועגיל בודד שנלבשו על ידי בני מלוכה מהמאה ה-19.
כעת, הספקולציות גוברות לגבי גורלם: האם גניבה כזו באמת משתלמת, וכיצד ניתן למכור רכוש כה מפורסם?
לפי הערכות ה-FBI, פשע אמנות הוא תעשייה בלתי חוקית המגלגלת מיליארדי דולרים בשנה. אך בעוד שגניבת ואן גוך ממוזיאון הולנדי לאחרונה הוערכה ב-6 מיליון דולר בשוק הלגיטימי, המומחים טוענים כי "האמנות האמיתית בשוד אמנות אינה הגניבה, אלא המכירה". גנבים מנסים לממש רווח מהשלל בחמש דרכים עיקריות, אך רוברט וויטמן, חוקר בכיר לשעבר בצוות פשעי האמנות של ה-FBI, מסביר כי הגנבים הם בדרך כלל "פושעים או גנבים טובים יותר מאשר אנשי עסקים".
התחזית הקודרת לגבי תכשיטי הלובר היא שהם עלולים להיות מותכים או מפורקים לחלקים. פרופ' ארין תומפסון, מומחית לפשעי אמנות, מסבירה שגנבים מצליחים יותר הם אלה שמטרגטים חפצים בשל חומרי הגלם שלהם, בדומה ליהלומים שנגנבו מכספת דרזדן, שככל הנראה פורקו לחלקים בודדים.
במקרה של תכשיטי הלובר, תומפסון אומרת שברגע שהם מפורקים, "אתה אפילו לא צריך לשים אותם בשוק שחור, אתה פשוט שם אותם בחנות תכשיטים". פירוק זה עוזר לגנבים לטשטש את עקבותיהם, במיוחד אם החלקים מוצאים מצרפת דרך מנגנוני חיתוך ושרשרות אספקה במדינות אחרות.
הקושי למכור יצירות אומנות, הוא לא חדש גם ב-21 באוגוסט 1911, המונה ליזה נגנבה ממוזיאון הלובר בפריז והיעדרה דווח למחרת על ידי הצייר לואי ברוד. הגנב האמיתי היה וינצ'נצו פרוג'יה, עובד בלובר שסייע בבניית ארון הזכוכית של הציור, אשר ביצע את הגניבה כשהוא מסתתר בארון מטאטאים ויצא עם הציור מוסתר תחת מעילו לאחר סגירת המוזיאון.
פרוג'יה הצדיק את מעשיו בפטריוטיות איטלקית, מתוך אמונה כי יצירתו של לאונרדו דה וינצ'י צריכה לחזור למוזיאון איטלקי. לאחר שהחזיק את המונה ליזה בדירתו במשך שנתיים, הוא נתפס כאשר ניסה למכור אותה לג'ובאני פוג'י, מנהל גלריית אופיצי בפירנצה. הציור הוצג בגלריית אופיצי במשך יותר משבועיים והוחזר ללובר ב-4 בינואר 1914 , כאשר אירוע הגניבה וההשבה יצר פרסום חסר תקדים והוביל לעלייה מסיבית בהכרה הציבורית והפופולריות העולמית של הציור.
הבעיה היא שפירוק פריטים כה מפורסמים מוחק את ערכם ההיסטורי, והם נמכרים במחיר מזערי משווים המקורי. וויטמן סקפטי לגבי הצלחת מכירתם, כיוון שאבני החן עדיין עשויות להיות ניתנות לזיהוי, והזהב העתיק פחות טהור מהמקובל כיום. עם זאת, יש סיכוי שחיתוך מחדש של אבני חן גדולות עד לנקודה שבה הן אינן ניתנות לזיהוי אפשרי, במיוחד מכיוון שסביר להניח שלפריטים היסטוריים אלה אין את מאפייני הזיהוי, כמו חריטות לייזר, הנמצאים באבני חן חדשות יותר.
מרינלו מציין כי ב-80% מהמקרים גנבים מנסים למכור יצירות בחזרה למוזיאון, או לחברת הביטוח תמורת פרס "ללא שאלות" שיכול להגיע ל-10 עד 15 אחוזים מהשווי. אך התכשיטים שנגנבו מהלובר לא בוטחו באופן פרטי. מכירה בשוק הלגיטימי דרך בתי מכירות פומביות או סוחרים היא קשה מאוד, כיוון שסוחרים מכובדים עושים בדיקות נאותות במאגרי מידע של יצירות גנובות, ו"כל לחיצה אחת יכולה להנחית פושע מאחורי סורג ובריח".
השוק השחור הוא המוצא האחרון, שם האמנות משמשת כמטבע וכבטוחה להלוואות, ונמכרת בשבריר מערכה האמיתי, כפי שקרה לגנב הולנדי שמכר שני ציורי ואן גוך למאפיונר איטלקי בפחות מ-400,000 דולר.
ככל שחולף הזמן, סיכויי ההחלמה של התכשיטים המפורסמים נראים עגומים. מומחים חוששים שהגנב עלול להיכנס לפאניקה או תסכול ולהשמיד את הפריטים.
0 תגובות