שתיקתם של המוסדות הבין־לאומיים הגדולים לנוכח הדיכוי באיראן היא אחד הכשלים המוסריים הבולטים והחושפניים ביותר של זמננו. על פי מידע שפורסם על ידי Iran International, ההתקוממות העממית נגד המשטר האסלאמי גבתה את חייהם של לפחות שנים־עשר אלף מפגינים. אם נתון זה יאומת, אין הוא מתאר רק אלימות שלטונית רחבת היקף. הוא חושף בראש ובראשונה היררכיה סמויה של חיי אדם בתודעה הבין־לאומית.
זעם סלקטיבי ושיתוק מוסרי
בעוד אזרחים איראנים נתלים, מוצאים להורג או נורים בשל כל גילוי של מחאה, הזעם העולמי נותר מאופק באופן מטריד. אותם מוסדות הבוחנים כל פעולה ישראלית בזכוכית מגדלת, נדמים לפתע משותקים מבחינה מוסרית כאשר משטר תיאוקרטי טובח בבני עמו. אין מדובר באקראיות. מדובר במבנה עמוק ושיטתי.
מול דיכוי זה, האו״ם וסוכנויותיו משיבים בשפה מנהלית, סטרילית ומרוקנת. דוחות זהירים, ניסוחים מותנים, קריאות מופשטות לריסון. אין דבר המשתווה להיקף הפשע. אין דבר הכרוך במחיר פוליטי ממשי. המוות נהפך לאובייקט סטטיסטי, ובלבד שאין מדובר ביהודים או במדינה דמוקרטית המזוהה כמטרה לגיטימית לביקורת.
ארגונים לא ממשלתיים והאומץ המשתנה
דפוס זה משתקף גם בהתנהלותם של ארגונים לא ממשלתיים רבים. עוצמת גיוסם הפומבי הפוכה לרמת הסיכון הכרוכה בביקורת. כאשר ישראל מעורבת, ההאשמה מיידית, מוחלטת ובין־לאומית. כאשר משטר אסלאמיסטי תולה מתנגדים, מעניש נשים ומדכא מיעוטים, השיח נעשה מדוד, מסויג ולעיתים נבוך. אף על פי שארגון אמנסטי מתעד באופן ברור את השימוש בתלייה ככלי דיכוי פוליטי באיראן, לרבות נגד מפגינים, תיעוד זה אינו מוביל לקמפיינים רחבי היקף, לזעם מתמשך או לאובססיה תקשורתית.
“אין יהודים אין חדשות”
פער זה מזין תחושה מרה, שלעיתים מסוכמת באמרה נפוצה שמקורה המדויק אינו ידוע. “אין יהודים אין חדשות”. אינני יודע מי טבע אותה, אך התובנה שהיא מבטאת ראויה לבחינה. כאשר יהודי נרצח, כאשר ישראל מגינה על עצמה, תשומת הלב התקשורתית מיידית, מוחלטת ולעיתים היסטרית. כאשר ערבים הורגים אלה את אלה בסוריה, בתימן או בעיראק, או כאשר המשטר האיראני טובח באזרחיו, הרגש הבין־לאומי דועך במהירות.
על פי נתוני האו״ם, המלחמה בסוריה גבתה למעלה מחצי מיליון קורבנות. תימן חוותה את אחד האסונות ההומניטריים החמורים ביותר בדורנו. ואף אחת מן הטרגדיות הללו לא עוררה קיבעון מוסרי הדומה לזה המופנה כלפי ישראל.
אירופה והצדקת החולשה
האיחוד האירופי ממחיש היטב צביעות מרוסנת זו. הוא מציג עצמו כשחקן נורמטיבי המבוסס על זכויות אדם, אך זעמו מתמקד בגיאוגרפיה פוליטית מדויקת. ישראל נדרשת לתת דין וחשבון ללא הרף. איראן, לעומת זאת, זוכה לשפה דיפלומטית מרוככת, כאילו תליית מפגינים היא פרט מצער אך מובן בהקשר תרבותי אחר. אין זו זהירות. זו נסיגה מוסרית.
מוסר סלקטיבי ולא אוניברסלי
מה שנחשף כאן הוא חוסר יכולת עמוק להתמודד עם אמת מטרידה. היהודי, כפרט וכקולקטיב, נותר מוקד קיבעון סמלי. מותו מנוצל. הישרדותו מעוררת חשד. הגנתו מוגדרת כפשע. מנגד, מוות המוני של מוסלמים בידי מוסלמים אחרים מערער את הסדר המוסרי הבין־לאומי רק באופן זמני, כמעט מנהלי.
יש לקרוא לפתולוגיה זו בשמה. אין זו הגנה אוניברסלית על זכויות אדם, אלא מוסר סלקטיבי שבו הזעם משמש כלי פוליטי ולא עיקרון אתי. בהימנעות מהתמודדות ישירה עם האלימות האיראנית, ובמקביל בריכוז תשומת לב אובססיבית בישראל, מאבדים המוסדות הבין־לאומיים כל אמינות נורמטיבית.
מבחן היסטורי
הטרגדיה האיראנית איננה רק איראנית. היא חושפת סדר עולמי הטוען להגנה על האדם אך מדרג את קורבנותיו. אם שנים־עשר אלף הרוגים אינם מובילים לשבר מוסרי ברור, יש להודות ביושר שהבעיה איננה מחסור במידע, אלא מחסור באומץ.
ובמציאות זו נותרת אמת אחת. השתיקה איננה ניטרלית. כאשר מדובר ביהודים, היא הופכת להאשמה. כאשר מדובר בתליינים או במשטרים הרוצחים את עמיהם, היא נהפכת לשותפות.
0 תגובות