קריאה בין השורות של המתווה המסתמן עם איראן מעוררת דאגה עמוקה, ולא רק בקרב הרפובליקנים ואוהבי ישראל. אפילו האופוזיציה הדמוקרטית בארצות הברית הרימה גבה לאור הוויתורים מרחיקי הלכת.
גם בלשכות סגורות בתוך הממשל עצמו, גורמי ביטחון ושרים בכירים תמהים על הנכונות להגיע להסכם שאינו עוקר את הנגע האיראני מהשורש, אלא מותיר את הלהבות על אש קטנה עבור הדורות הבאים.
קול מפתיע נשמע מכיוונו של הסנטור הרפובליקני תום טיליס (קרוליינה הצפונית), אשר אינו מהסס לבקר את הממשל מעת לעת. בראיון ל-CNN רמז טיליס על שינוי מגמה תמוה ומדאיג בהתנהלות הממשל: "רק לפני כאחד עשר שבועות, התייצבו בפנינו מזכיר ההגנה האמריקני פיט הגסת' ובכירי הפנטגון, והצהירו בנחרצות כי מערכות ההגנה של איראן הושמדו כליל וכי השמדת החומרים גרעיניים על ידם הוא רק עניין של זמן. והנה כעת, הממשל שוקל להשלים עם נוכחותם של חומרים גרעיניים על אדמת איראן. האם יש בזה הגיון כלשהו?"
גם הסנטור קורי בוקר (דמוקרט, ניו ג'רזי) טען בראיון לרשת CNN כי הנשיא טראמפ נפל קורבן ל"מניפולציות" במהלך המגעים. "הוא הוביל אותנו למצב חמור בהרבה מזה שהיינו בו בעבר, מול משטר קיצוני ואכזרי עוד יותר", האשים בוקר. "מיצרי הורמוז הפכו כעת לכלי סחיטה מרכזי בידיהם. מדינה חלשה זו הצליחה להוביל את ארצות הברית למבוי סתום".
כדי להבין כיצד מנהיגים מובילים קו שנראה כהתרפסות או כפשרה מול אויב אכזר, יש לנתח את המניעים הציניים והפוליטיים שמניעים את המערכת, מול גודל השעה והאחריות ההיסטורית.
המניע מאחורי הריצה להסכם: אשליה של שקט זמני
ההסבר להתנהלותם של אלו (תנחשו לבד מי הם) הדוחפים בכל מחיר לחתימה, גם במחיר כניעה מעשית לדרישות טהרן, נעוץ במספר גורמים פסיכולוגיים ופוליטיים:
תסמונת "ההישג המיידי": פוליטיקאים נוטים להעדיף תמונת ניצחון דיפלומטית בטווח הקצר, שתשרת אותם במערכת הבחירות הבאה, על פני עימות ארוך וכואב שתוצאותיו ייראו רק בעוד שנים.
עייפות מלחמה: הציבור המערבי והאמריקני בפרט רווי בעימותים צבאיים ומבקש להתכנס פנימה. המנהיגים מתרגמים את הרצון הזה לבריחה מהכרעה, תוך עצימת עיניים מול התעצמות האויב.
קונספציה מוטעית של רציונליות: ההנחה השגויה כי משטר פנאטי ודתי כמו המשטר באיראן יכבד הסכמים בינלאומיים או יושפע מלחץ כלכלי בלבד לאורך זמן.
דבריו של הסנטור הרפובליקני תום טיליס חושפים את הסדקים עמוק בתוך המערכת הרפובליקנית ובקרב בכירי הפנטגון. רק לפני חודשים ספורים הצהיר מזכיר ההגנה, פיט הגסת', כי היכולות האיראניות הושמדו וכי מניעת נשק גרעיני היא קו אדום מוחלט. והנה, המתווה הנוכחי משלים עם קיומם של חומרים בקיעים על אדמת איראן.
כיצד ניתן להסביר את הפער הזה? בכירים במערכת הביטחון האמריקנית מבינים כי הסכם חלקי הוא בבחינת "סטטוס קוו שלפני המלחמה", כפי שהגדיר זאת הסנטור כריס ואן הולן. מדובר בהענקת לגיטימציה למדינה סף גרעינית, צעד שמפקיר את ביטחון המזרח התיכון והעולם כולו.
כיצד נוריש לדורות הבאים פגע רע זה?
השאלה המהדהדת היא שאלת האחריות ההיסטורית. מנהיגות אמיתית נמדדת ביכולת להביט קדימה, ולא רק על כותרות העיתונים של מחר בבוקר. מכירת העתיד עבור שקט בהווה היא כשל מוסרי. כאשר משאירים את נתיבי השיט הבינלאומיים כמו מיצרי הורמוז כקלף מיקוח בידי משטר קיצוני, וכאשר מאפשרים לו לשמר את הידע והחומר הגרעיני, לא פותרים את הבעיה – אלא רק מעצימים אותה עבור הבנים והנכדים שיאלצו להתמודד עם מפלצת גרעינית חזקה בהרבה.
0 תגובות