ישראל במלחמהישראל במלחמה
אִם יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לָדַעַת

הפונוביצ'ערס שלא הכרתם הם מפולפלים, חדים וחייכנים; הנה מה שחווינו שם

כדי לסכם את שנת ה'תשפ"ב מהזווית של עולם הישיבות, אך מתבקש היה לבקר בישיבת פוניבז', היכל אחד שמקבץ שתי ישיבות - זו של "השונאים" וזו של "המחבלים" | אלי דן וישראל גינצבורג שוחחו עם הבחורים, משני הצדדים, התמודדו בעוז עם החריפות הישיבתית והביקור נגמר באמצע הלילה עם קצת אקשן, איך לא... (עולם הישיבות)

אֶל-בֵּית הַמִּדְרָשׁ סוּר, הַיָּשָׁן וְהַנּוֹשָׁן (צילום: כיכר השבת)

אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת-הַמַּעְיָן

מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ אַחֶיךָ הַמּוּמָתִים

בִּימֵי הָרָעָה עֹז כָּזֶה, תַּעֲצוּמוֹת נָפֶשׁ,

צֵאת שְׂמֵחִים לִקְרַאת מָוֶת, לִפְשֹׁט אֶת-הַצַּוָּאר

אֶל-כָּל-מַאֲכֶלֶת מְרוּטָה, אֶל-כָּל-קַרְדֹּם נָטוּי,

לַעֲלוֹת עַל-הַמּוֹקֵד, לִקְפֹּץ אֶל-הַמְּדוּרָה,

וּבְ“אֶחָד” לָמוּת מוֹת קְדוֹשִׁים...

... אֶל-בֵּית הַמִּדְרָשׁ סוּר, הַיָּשָׁן וְהַנּוֹשָׁן

האזינו להקראת הכתבה - "הפוניבז'ערס שלא הכרתם - עולם הישיבות התשפ"ב"

למגזין סיכום שנה המלא - הקליקו כאן

שוטטנו בשעת לילה מאוחרת ברחובות גוש דן הדביקים, אלי ביקש ממני להצטרף אליו למסע. נסעתי אחריו בסמטאות בני ברק החשוכות כשלפתע הוא עצר בעליית אחד הרחובות. "לאן הגענו"? שאלתי אותו, "אתה באמת לא מזהה את קריית ישיבת פוניבז'?", הוא זרק מבט, "אתה לא מהעם שלנו?".

אש התורה; ככה הכל התחיל

עלינו את מדרגות הישיבה ונכנסנו לבית המדרש הסוער. היכל הישיבה מייצר עוצמה שקשה להסביר במילים, אתה יודע שבמקום הזה פסעו הרב שך ור' שמואל רוזובסקי, הרב דסלר ור' חצ'קל, בבית היוצר הזה התפתחו אנשים שהגיעו להישגים רוחניים כבירים.

אלי הוציא מהכיס פלאפון והחל לצלם, אני התחלחלתי. "אתה בטוח שמותר לשלוף פה פלאפון?", אני שואל אותו, "הם לא יזרקו אותנו מפה בבושת פנים?".

"זה לא מאה שערים", אלי אומר, ואני לא התווכחתי. הוא בוגר פוניבז' ואני ביקרתי במקום הזה פעמים ספורות בלבד.

נראה היה שהוא צודק. אף בחור לא הקדיש לנו מבט מיותר, בפוניבז' רגילים לאורחים שבאים לראות אותם, הם נותנים לך תחושה של מבקר בגן החיות - כשבמקרה שלנו אתה מבין שהם דווקא רואים בך את הקוף ובהם את המבקר האדיש.

שטייגען במובאות בית המדרש

"אולי ננסה לראיין בחורים על אתגרי בחור הישיבה בדורנו?", מציע אלי, ואני שוב התחלחלתי. הלוא בחורי ישיבות לא נוהגים להתראיין לתקשורת. בעיני רוחי דמיינתי את הפוניב'צערס, קרים כקרח, יבשים כצנון, קשוחים עד מוות, מבטם חמור סבר, וידיהם מהירות חימה. בצילומים מהיכל הישיבה ראיתי בעיקר סטנדרים מתעופפים והעדפתי שלא לראות את אחד מהם מתקרב לעברי בשעטה.

אלי חייך: "למדתי בבית המדרש הזה במשך שנים, החבר'ה פה הרבה יותר מעניינים וצבעוניים ממה שאתה חושב".

על מרפסת הישיבה המיתולוגית שוטטנו, מנסים לזהות בר שיח פוטנציאלי, איה הפוניביז'אים הידועים בנייעס'נותם?

ניסינו לעצור כמה בחורים, אבל לכולם היה מבט ממהר על הפנים, והם נשאו גמרות גדולות. חששתי לקבל מבט מצמית והעדפתי לתת להם לעבור.

עבור הבודדים שאינם מכירים את המתרחש בישיבה הוותיקה נציין כי מחלוקת איומה בת עשרות שנים שוררת בישיבה, כיום היכל הישיבה ונכסיה מחולקים בין שני פלגים, הפלג הגדול והמרכזי יותר בחברה החרדית בראשות הגרי"ג אדלשטיין, אשר כינוי תלמידיו הוא "שונאים".

שיחות במרפסת המיתולוגית

לעומתו ניצב הפלג הקטן יותר והבדלני בראשות הגר"ש מרקוביץ' והגר"א דויטש, אשר תלמידיו מכונים "מחבלים".

מסתבר שהקו החוצה את בית המדרש בין הפלג של ה"שונאים" ל"מחבלים", חוצה גם את המרפסת הישיבתית רחבת הידיים, את הגבול הלא-מסומן הזה בחורים משני הפלגים נוהגים שלא לעבור.

התקדמנו לעבר חלקה הצפוני של המרפסת, זה שבשליטת ה"מחבלים".

שניים עמדו שם ונדמה היה כי הם בשלים לשיחה. פתחנו בשאלה על אתגרי בחור הישיבה בזמננו, הם הציגו עמדות הפוכות אך משנתם הייתה סדורה, מהר מאוד הצטרפו אליהם חבריהם, והשיחה השלווה הפכה לשיעור כללי גועש. ליד חדר השיעורים המרכזי בו מסר הרב שך זצ"ל את שיעוריו, דנו צעירי הצאן באתגרי הדור כבקיאים ורגילים, "בשעת המפזרים - כנס", "בשעה שהנורבגים הללו" - נחרו הם בבוז כלפי צידה השני של המרפסת - "הולכים ומתקררים, אנחנו הולכים ומתחזקים במשמר הדת".

תהיתי לביטוי המחודש, נורבגים?

"כן", הם ענו, "קרירים ופשרניים!".

ישראל גינצברוג שואף אוויר במרפסת

"הישיבה היום הרבה יותר סגורה משהייתה בעבר", הם אומרים ומפתיעים אותנו בעובדה שיש כמות גדולה של 'משגיחים קטנים' המסתובבים בישיבה. מתברר שבניגוד לעבר בו ה'מחבלים' היו הפלג היותר פתוח והפחות נתון להשגחה - בעשור האחרון המצב השתנה ב-180 מעלות. באופן כללי, פוניבז' נודעה בעולם הישיבות כישיבה שאינה מפקחת על תלמידיה יתר על המידה, אלא מניחה להם למשטר את עצמם. המצב הזה כבר לא קיים בפוניבז' הצפונית.

"אתה יודע שבעולם הגדול לא מאמינים שיש בכלל מציאות כזאת של בחורים שלא יודעים מה זה סמארטפון?", אני שואל אותם, "הם בטוחים שכולם פה מחביאים סמארטפונים מתחת לכרית". מבע פניהם של הסובבים מבהיר שהם מזלזלים בעצם השאלה: "אין פה סמארטפונים. אם אתה רוצה למצוא סמארטפונים לך לצידה השני של המרפסת", הוא מצביע לעבר קבוצת בחורים מפלג ה"שונאים" שהתגודדו בצד השני.

אגב, את הפניית האצבע המאשימה לצידה השני של המרפסת, ראינו כמה פעמים במהלך הלילה, ומשני הצדדים.

"ברור שיש אייפונים בישיבות אחרות, ויש בחורים שבסתר מוציאים את כלי התקשורת, אבל באופן כללי אני לא מוכן אפילו לגעת במכשיר הזה, זה מכשיר הרסני".

שאלתי אותם אם הם יודעים מה זה "גוגל", והם הודו שכן. כשהתחלתי להיכנס לפרטים, ראיתי אותם מתפתלים ואלי היסה אותי: "לא מביכים בחור ישיבה עם שאלה כזו".

אז מה בכל זאת הניסיונות של בחורי ישיבות? ניסיתי לשאול על "ירוק", עישון של חומרים שונים, ועל עוד כמה דברים אבל הם הכחישו הכל. "כמובן שיש דברים כאלו אבל זה ממש בקצה של הקצה של הישיבה. לא מדובר בתופעה נרחבת". הם כן מאזינים לקווי הנייעס, ומהשיחה איתם עלה כי מי שחשב שקווי הנייעס הם נחלת העבר, הרי שהם חיים ובועטים.

אלי דן שואף במרפסת

אלי החל לשאול אותם על המחלוקת. "אתם לא מתארים לעצמכם איזה 'חילול השם' מייצר כל סרטון שיוצא פה מהישיבה, כשהייתי בישיבה חשבתי שאני עוד יודע, אבל זה הרבה יותר ממה שאתם יכולים לדמיין", טען אלי באוזניהם.

"אם מישהו היה פורץ לבית שלך גם היית אומר את זה? או שהיית מעיף אותו במכות?", הם רטנו ברוגז. "אם מישהו היה רב איתי על הבית במשך כמה שנים, והייתי יכול לקבל ממנו כסף ולפנות את הבית, לא הייתי הורס את החיים שלי על מלחמה מיותרת", עניתי. "אני בטוח שלא חסרים גבירים בעולם הישיבות שיסכימו לבנות העתק מושלם של הישיבה הזאת בכל מקום אחר שתבקשו - אם זה מה שיסיים את הסכסוך פה", אמרתי, והקפדתי שלא להשתמש במילה "מחלוקת" - מילה שכמעט ונותנת לגיטימציה לסיפור הזה.

"על מה אתה מדבר?", הם התעצבנו, "הארון קודש המוזהב, בית המדרש הוותיק שהרב שך מסר בו שיעור כללי, וכל קריית הישיבה, אתה חושב שאפשר להעתיק את זה למקום אחר?", הם לא וויתרו.

"לא ידעתי שאתם כל כך רגשיים", הרשיתי לעצמי לעקוץ אותם. "חשבתי שהפוניבז'ערס יותר שכלתניים, ולא יריבו כל כך הרבה שנים רק בשביל הערך הסנטימנטלי של המקום".

"אז לך אין דעת תורה, אבל הרב אלישיב כבר הכריע שאנחנו לא צריכים לעזוב", אחד מהם הותיר אותי ללא תשובה.

ניצוצות של אקשן

האמת, שבשעה שרגליך דורכות על אדמת פוניבז' אתה יכול להבין אותם. המקום משדר עוצמה שאין באף ישיבה אחרת. אתה רואה את קרית הישיבה פרוסה מתחתיך, את בית המדרש הישן, את ארון הקודש המוזהב, את חדרי השיעורים שבהם מוסרים שיעורים כבר עשרות שנים, ואתה מבין מדוע כל כך קשה לשני הצדדים לוותר על המקום הזה.

"מישהו ממכם פעם הרביץ מכות בשל המחלוקת?", שאלתי אותם. "אני", ענה אחד מהסובבים שנראה בחור נחמד להפליא. בכלל, כשאתה יושב לשוחח איתם הם כל כך נחמדים ובלתי מזיקים שאתה לא יכול שלא לחבב אותם. הם מתוקים אמיתיים, חריפים, שנונים, פקחים, ווכחניים, הגיוניים, וכל כך שונים ממה שחשבתי עליהם לפני שהכרתי אותם - ביומיום הם כל כך רחוקים מהתדמית של הקיצוניים חסרי ההיגיון - הם מפולפלים מאד, וכמעט התחלתי להתחרט על שלא למדתי בישיבה שם.

"לא הרגשת רע עם עצמך כשנתת מכות לאחרים?", שאלתי את אותו בחור. "זה לשם שמים, כשמישהו פורץ לך לבית ואתה מעיף אותו אתה גם מרגיש רע עם זה? הם פוגעים בכבוד הרבנים שלנו", הוא השיב בלהט.

"ואתה עושה את זה מאה אחוז לשם שמים, או שיש עוד חלקים שמעורבים במעשה הזה?", הקשיתי עליו.

"אף אחד לא עושה הכל לשם שמים, אתה מקיים את כל המצוות לשם שמים בלבד?", הוא לא נותר חייב.

היה עצור או לא? סוער ברחבת הישיבה

"זהו שיש הבדל", אני עונה לו. "כשאתה מרביץ לאחרים - החלק שהוא לא לשם שמים הוא החלק המושחת שבנפש שלך. זה התפרצות של כל המידות הרעות ביחד", אני מטיח בו בעדינות. נראה לי שהוא מסכים איתי, ועדיין - אני לא חושב שנגעתי בו. אני לא מדבר בשפה שלו, ולדעתי הוא ימשיך להכות "לשם שמים" גם בסיבוב הבא.

"בעוד עשור יהיו לכם סמארטפונים מוגנים עם אינטרנט?", אני זורק שאלה נוספת לחבורה התוססת שהולכת ומתגבשת סביבנו, אחד מהם טוען שלצערו כנראה שכן, זה יקרה, אבל זה יהיה אחרת לגמרי. זה הכל עניין של הסתכלות. הוא בחור פיקח, מבין היטב את המציאות ולמרות שהוא נגד המודרנה הוא משלים עם עובדת קיומה.

שעה של שיחה חלפה בין רגע, החברה האלו מתוקים, מרתקים, היה מהנה לדבר איתם. לא להאמין שזו החבורה הנקראת "מחבלים" - ונתפסת כאלימה מאד, ובעיקר מופרעת. אולי הם עברו שינוי? או שבעצם אני זה שעברתי שינוי, הפעם הראשונה הקשבתי להשקפת עולמם הסדורה גם אם לא הסכמתי עם מסקנותיהם.

החלטנו לעבור לצד השני של המרפסת ולשוחח עם פלג ה"שונאים". אנחנו מתקרבים לשם באיטיות, אבל בשעת לילה מאוחרת שכזו הם בדיוק סיימו את סדר ג' ויש שם כל כך הרבה בחורים שאנחנו לא מאמינים שנצליח לשחזר את ההצלחה. אנחנו עולים לעזרת הנשים, ולחדרי השיעורים - אבל גם שם אנחנו פוגשים בחורים שיושבים ולומדים. לא הגענו במטרה להפריע לבחורים בלימודם. אנחנו נגד ביטול תורה.

אלי מחליט לחזור למרפסת. הוא חושש מעט מהעובדה שהוא בוגר פלג "המחבלים" והם אולי לא יתלהבו לשוחח אתו, אבל מסתבר שהנשק הכי טוב שאיתו אפשר לנצח פוניביז'ער הוא בסקרנות.

החבר'ה האלו כל כך סקרניים, כשהם לא מצליחים להתמודד מול סקרנות. ואנחנו הרי עיתונאים - מישהו יודע לסקרן יותר מאיתנו?

שאריות גביע הלבן שחטפנו

קשה להיות ציני בהיכל הגועש והמוזהב של פוניבז', זאת בתנאי שאינך אחד מן התלמידים. כתלמיד, הציניות הפוניביז'אית היא חלק ממך, הלעג לכל מחשבה תוהה ומעורפלת ישמש כמטרה נוחה מאוד לחיצי הבוז הרושף.

זו הסיבה שבמקרה ותנסה להסביר לבחור הנמרץ והגבוה מדוע המחלוקת שקורעת את היכל התורה לגזרים היא בעצם עצובה מאוד, תגובתו הלועגת תכלים את פניך משל היית ילדה בוכייה שצמתה נסתרה, אין מקום לרגשנות.

ניסינו לגשת לאחד הבחורים, אבל הוא היה קשוח בדיוק כמו שדמיינתי שפוניבז'ער נראה. "אתם שואלים אם הישיבה עברה שינוי? לא. היא לא עברה שינוי. עוד משהו או שאתם רוצים ללכת?", הוא היה קר ונוקשה, אבל אלו שסביבו היו ממש נחמדים.

מסתבר שהם בכלל שיעור א', ובור שכמוני בהלכות פוניבז' לא ידע שרק שיעור א' נמצאים שם בשעה הזו.

"מפריע לך שיש מחלוקת?", אני שואל את אחד הצעירים. "כבר שנה שלמה שלא היה פה מכות, אז אני לא חושב שזה מורגש. ישיבת פוניבז' היא הרבה יותר מקצת מכות פה ושם. יש פה הווי, שיעורים, שיחות, בחורים, יש פה פארנם מטורף, אבל תמיד כולם כותבים רק על המחלוקת ועל המכות".

"מה היית רוצה שאני אכתוב?", אני שואל אותו. "כל עוד ואתה כותב על משהו חוץ מהמכות זה כבר יפה מצידך", הוא אומר לי, והלב שלי נחמץ: הם כל כך רגילים לראות טקסטים שכתובים נגדם, הם כל כך רוצים שיראו את החלקים היפים שבהם, והם באמת מתוקים. התגודדו סביבנו עשרות בחורים נחמדים, חברותיים, כאלו שהייתם רוצים לכאורה שהבן או האח שלכם ישהה בחברתם. הם כל כך מתוקים, וכל כך עצוב הסיפור הזה של המחלוקת.

"הייתם רוצים שהסכסוך הזה יסתיים?", אני שואל אותם. "בוודאי", הם טוענים, אבל מהעיניים שלהם אתם יכולים להבין שהם מאמינים בסיום הסכסוך בדיוק כמו שבן גביר מאמין ברעיון של שתי מדינות לשני עמים.

"אם תעברו את כל השנים בישיבה ולא תהיה אפילו קטטה אחת, לא תרגישו שהחמצתם משהו?", אני מנסה לאתגר אותם, אבל אף אחד מהם לא איבד את הלשון: "להפך. אנחנו נהיה מיוחדים בכך שנהיה השיעור הראשון שאצלו לא הייתה אלימות", הוא עונה והעיניים הבורקות של כל החבורה מחייכות ונהנות מפקחותו.

"לא מבין את זה בספרדית, רק באשכנזית"

"לא קשה לכם בשיעור א'?", אני שואל אותם. "כמה אתם בשיעור?". "340", הם עונים ואני נדהם. "למדתי בחמד, ובכל הישיבה אני לא בטוח שהיה את המספר הזה. אפשר בכלל להסתדר עם כמות כזאת של בחורים?".

"אני חושב שזה מוריד את הלחץ", אין כמו פוניבז'ערס במשחקים של "איפכא מסתברא": "דווקא בשיעור כל כך גדול אין לחץ, כי אתה בכל מקרה לא מתכנן להיות הבחור הכי טוב בשיעור", הוא אומר.

"אתם מכירים אחד את השני", אני מביך אותם שלא במתכוון. הם מחייכים. "מכירים בפנים, אבל לא את כולם. אתה לא יכול תוך כמה שבועות להכיר באמת 340 בחורים". אם יש משהו שעולם הישיבות השתנה בצורה דרמטית זה הכמויות העצומות. כשאני למדתי בישיבה דיברו בהשתאות על כך שבפוניבז' לומדים 150 בשיעור. הכל עניין של פרופורציות ובסוף אנחנו מסוגלים להסתגל לכל מציאות קיימת.

"יש 'משגיחים קטנים' בישיבה?", אנחנו שואלים אותם, הם טוענים שלא. "זה כל הרעיון, העובדה שאנחנו בוחרים מעצמנו ללמוד תורה ולא ללכת לאפיקים אחרים היא זאת שבונה אותנו", אומר אחד מהם. בכלל, השמות שלהם שאותם כמובן שלא נחשוף (מדמיין אותם נושמים לרווחה) אומרים לא מעט. יש בפוניבז' שמות מוכרים שכשאתה אומר אותם אתה מתכוון לא רק ליחס המשפחתי אלא גם לסגנון של אותה המשפחה. אתה יכול לומר על בחור שהוא ממשפחה פלונית, ובכך אתה בעצם אומר שהוא אדיש ולא נחמד, או פיקח יתר על המידה…

בעוד בישיבה של מעלה, הצעירים הנמרצים פרסו בדקדקנות את תפיסת עולמם הסדורה להפליא ולא תמצא בדבריהם סרך של חוסר היגיון, לא ניתן לומר על הכפירים ששאגו לטרף בישיבה של מטה, שם ניתן היה לזהות צללים של טירוף קנאי שאיננו מכיר בהידברות.

החלטנו לסיים את השיחה, בכל זאת מדובר על השעות הקטנות של הלילה. ירדנו מהמרפסת למטה וראינו עשרות בחורים מתגודדים ברחוב, מישהו עשה תאונה, שבאבניק זרק בקבוק זכוכית על מישהו, התפתחה מהומה. שלפנו מצלמות, לפתע אחד מהבחורים הבוגרים המשתייך לפלג "המחבלים" ניגש אלינו במבט רושף אש. "תורידו את המצלמות הרגע. ראיינתם אותנו, יש לכם את החומר שלכם ועכשיו תעופו מכאן מייד". נבהלתי מאד, חששתי שהוא יעניק לי מנחת זרועו המאיימת או ישבור את המצלמה, אבל אלי לא נלחץ, הוא פתח איתם בשיח, אך הם המשיכו ותקפו אותו על המוצא הלא אשכנזי שלו, ועל מה הם יעשו לו אם הוא לא יעוף מיד.

חמודים חמודים, אבל הגזענות פה אפילו לא מנסה להסתתר. קבוצת בחורים החלה להתגודד מול אלי ולדרוש ממנו שיסתלק מהמקום, אבל הפוניבז'ריזם שלו נחשף. קבוצת בחורים החלה להסביר לו שהוא יישרף בגיהינום על המכשיר שהחזיק, תוך שהם מציעים לו לדרוך על המכשיר ולרסק אותו יחד עם היצר הרע שלו אחת ולתמיד.

לפתע ראיתי את אחד הבחורים הנחמדים ששוחח איתנו במרפסת יחד עם קבוצת "המחבלים". הוא החל לצעוק "תסתלקו מפה", ושאר צעקות, למרות שעד לפני שעה וחצי שוחחנו אתו בידידות כשהמכשיר "הטמא" אחוז בידינו ומקליט את השיחה (הבטחנו להם שלא נעלה את השיחה המוקלטת). הבטתי בו וחייכתי אליו, "מה קורה?", הוא חייך אליי, אבל לפתע התרצן וביקש מאיתנו להסתלק. "אתה הרי פונביז'ער", אמרתי לו, "אתה יודע שאלי הוא גם בוגר פוניבז'. כל עוד ותצעק עליו שיסתלק אין סיכוי שהוא יעזוב. אם אתה רוצה שהוא יעזוב תפנו אתם את השטח ואל תתגודדו סביבו", הצעתי לו והוא חייך. לפתע הוא ראה את חבריו מביטים בו וקנאי שכמותו לא יכול היה להחשות.

"תסתלקו מכאן מיד ואם לא תלכו אני אסלק אתכם בכוח", הוא המשיך. אלי החל לשוחח אתו, נראה היה שהוא מחליף הבעות כמו זיקית. לרגע אחד הוא לא יכול היה שלא לאהוד אותנו - בוגרי ישיבות שנראים בדיוק כמותו ומשוחחים בשפה שלו. אלי שוחח אתו על ספר שנכתב כנגד הגורמים החפצים לחלן את הציבור. אולם לבסוף, הרגש הקנאי ניצח, או שמא היו אלו הצופים שמסביב - הידידות נעלמה כלא הייתה, אלי זכה לקבל לבן שהוטח לכיוונו ופספס אותו אך במעט.

מתברר שמדובר בגביע לבן מיוחד, שכן מאז הלבן הפך פופולארי במאורעות הישיבה, חדלה ההנהלה מלספק לבן לבחורים, מסתבר שהיה זה לבן מיוחד שנאגר בסליק ייעודי ונשמר למאורעות מעין אלו במרתפי ממלכת התורה, והלבן.

יצאנו אל הלילה, סביב היה חשוך, חשוך מאוד, אך מבית המדרש שמעלינו עדיין בקע אור, אור גדול. הרעש שבקע ממנו נדמה היה כמנגינה העריבה ביותר ביקום, ולא יכולנו שלא לאהוב, להעריך, ואפילו קצת לקנא באלו שיושבים בו וממיתים עצמם באוהלה של תורה ולא מודעים למבול ששוטף את העולם.

• • •

הרב א.ש. מבוגרי הישיבה בשנים תשנ"ג-תשס"א מתרפק בנוסטלגיה על הימים בהם היה שקוע בלימוד בישיבה: "אלו היו השנים היפות ביותר שלי", הוא מספר, "אמנם שיעור א' היה כמו טירונות, לא היה לי מקום, זרקו אותנו באיזה חדר בלי כלום, היום יש מחלוקת אבל כל בחור מקבל שירות של אח"מ, זה לא הפריע לנו ללמוד במסירות נפש ובלי להסתכל על חיצוניות. באותם ימים אמר לי חברי לשיעור בישיבה (היום הוא ראש ישיבה מפורסם): 'בחור שחשוב לו פס הגיהוץ במכנסיים לא יכול להיות שקוע בלימוד'.

"אני זוכר יום שישי אחד מיוחד, לומדים 'תמיד נשחט', זמן אלול, חם, צפוף ומהביל אני בהתעלות של שטייגען לומד ולומד, כותב סיכומים של כל השיטות בשחטו לשמו ושלא לשמו, ביסוד של הבריסקער רב על 'לשמה'.

"פתאום אני שומע דפיקה על הבימה 'לכו נרננה לה' נריעה לצור ישענו'. לא שמתי לב והשבת נכנסת ובהיכל הישיבה מתחילים קבלת שבת. אני עם 'מוקצה' בכיסים, לא התרחצתי לא התגלחתי, אני טס לחדר, מחליף לבגדי שבת ועולה לבית מדרש בלי מקלחת.

"זו השבת הכי מאושרת שהיתה לי בחיים".

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר