שני ממדים יש לחג השבועות. בלשון חכמים הוא נקרא חג מתן תורתנו, אך בלשון התורה הוא נקשר לעולמות החקלאיים. הוא נקרא חג הקציר, תחילתו נעוצה ב'החל חרמש בקמה' והוא מסתיימת בביכורים המובאים מן השדה.
עלינו אפוא להבין מהו הקשר העמוק בין עולם הקציר והעבודה לבין עולם התורה.
הקדוש ברוך הוא יכול היה לברוא עולם של שבתות בלבד, שבו רק עובדים את ה' ולומדים תורה. אך רצונו היה בעולם שבו עובדים אותו בתוך חיי היומיום. התכלית היא 'בכל דרכיך דעהו', והשבת וכן חג השבועות הם רכיב בתוך הפאזל השלם, שחלק בלתי נפרד ממנו הוא ימי המעשה שקודמים להם.
מעתה נבין היטב את הקשר בין חג הקציר לחג מתן תורה. דווקא מי שיוצא אל השדה, מי שחווה את עמל הכפיים ואת שגרת המעשה, הוא זה שמסוגל לקבל את התורה בצורה השלמה ביותר.
התורה לא ניתנה למלאכי השרת המנותקים מן המציאות, אלא לבני אדם המתמודדים עם אתגרי החיים, עם הצורך בפרנסה ועם בניית חברה מתוקנת.
חג הקציר מייצג את שיא העשייה האנושית, ואור התורה בא לרומם את העשייה הזו, לקדש אותה ולהעניק לה משמעות נצחית.
השילוב הזה בין 'תורה' ל'קציר' אינו פשרה בדיעבד, אלא הוא-הוא החזון המקורי של נתינת התורה. כאשר אדם לומד תורה ומתוך כך יוצא אל עולם המעשה ומתנהג ביושר, בדרך ארץ ובנאמנות, הוא הופך את ימי החול עצמם לחלק מעבודת השם שלו.
זוהי התכלית של 'תורת חיים' – תורה שאינה נשארת סגורה בין כותלי בית המדרש, אלא פועמת ומאירה את כל מרחבי החיים, בבית, ברחוב ובמקום העבודה.
המאמר נכתב בתוך עלון אחוותא המופץ ברחבי הארץ. להצטרפות להפצת העלון או לקבלה במייל ישיר שלחו הודעה לכתובת: alon@achvat.co.il
0 תגובות