פטפוט של קודש בגובה העיניים
לקראת חג מתן תורה, האולפנים מתמלאים בדרך כלל בראיונות רשמיים. מרואיינים מעונבים יושבים מול המצלמות, מדברים בשפה גבוהה ומרוחקת, ומציגים תמונה אידיאלית של הכנה רוחנית. אולם, במשדר החג הנוכחי בחר המגיש אלי גוטהלף לקטוע את הנוהל הקבוע. במקום ראיון קלאסי, הוא הזמין את ידידו, היהודי היקר (ראש חבורה) ר' אברימי כהן, למה שהוגדר כ"פטפוט של קודש" – שיחה חושפנית, כואבת ומלאת אמונה שמנסה לגעת בנקודה הרגישה ביותר של בני הדור: הפער שבין האורות המטורפים של ימי הישיבה לבין המציאות השוחקת של חיי המעשה והעבודה בערב שבועות.
השיחה הציפה אל פני השטח את אותן תחושות אשמה קשות המלוות חרדים עובדים רבים, המרגישים מרוקנים וחלולים כשהם מגיעים ללילה הגדול של השנה, מותשים מיום עבודה ארוך, ומנסים בכוח למצוא זיק של אנרגיה כדי לחבר את עצמם למעמד קבלת התורה.
מלכודת הנוסטלגיה: לאן נעלמו ה"אורות" של בית המדרש?
הדיון נפתח במסע אל נבכי הזיכרון הילדותי והישיבתי. אלי גוטהלף תיאר בצורה מוחשית את המסלול שכל בחור חרדי עובר: "זה מתחיל בחיידר", שחזר אלי, "המנהל עושה לך אירוע לפני החג, יש מבצע מיוחד, ספירת העומר מלווה במתח חיובי, והכל נבנה בהדרגה עד שאתה מגיע לליל שבועות. כילד, אתה מוקף בממתקים, בעניינים, כל הכיתה ביחד קוראת את התיקון, ויש טירוף פנימי פשוט מעצם העובדה שאתה הולך להיות ער כל הלילה. אתה מגיע עם קשיחות פנימית וציפייה עצומה".
אברימי כהן המשיך את הקו ותיאר את השיא שמגיע בתקופת ישיבה קטנה וישיבה גדולה: "בישיבה קטנה זה היה השיא – אורות, קולות וברקים, מתן תורה ממש! המשגיח והראש ישיבה מדברים ומלהיבים את הלבבות. זו הפעם הראשונה שאתה נחשף באמת ללימוד גמרא עצמאי, לבד, ומרגישים את ה'גישמאק' (הטעם המתוק והעצום) הגדול של הלימוד. ואז מגיע שלב הישיבה הגדולה, אתה מתחיל קצת להתבגר ולשאול את עצמך שאלות, אבל עדיין אתה נמצא בתוך האש של הישיבה, מוקף באווירה המטורפת של ה'חבורה' הכללית שסוחפת אותך קדימה".
בישיבה, ההכנה נעשית שבועות מראש. הבחורים מוודאים שיש להם חברותות לכל שעה ושעה במהלך הלילה, הם יודעים בדיוק מה הם הולכים ללמוד ואיך ללמוד, ובית המדרש המלא עד אפס מקום מייצר "שטייגען" מטורף שנמשך עד תפילת הנץ.
אלי גוטהלף: "ואז מגיע השלב שאתה מתחתן או יוצא מהישיבה, כמו במקרה שלי, ומשנה לשנה זה נהיה יותר קשה למצוא את האש הזאת מבפנים. אתה כבר לא מסובב באנשים שכל היום מכוונים רק לזה. בסופו של דבר, אתה מגיע לסיטואציה שאתה חוזר מהעבודה, יכול להיות שאתה עובד בערב החג ממש, ומגיע הביתה גמור. עכשיו, בלילה, אתה צריך להתחיל למצוא אנרגיה פנימית כדי להכניס את עצמך לאווירה. אז אתה שומע איזה שיעור במהלך השבוע של רבי מיילך בידרמן רק כדי לתפוס איזה משהו, רק כדי לא להרגיש מרוקן עם עצמך. אבל זה מרגיש קשה הרבה יותר. נוצר ריחוק".
תסביך הנחיתות וחטא המרגלים: ניתוח פסיכולוגי-חסידי של ה'חפץ חיים'
כאן העלה אברימי כהן תובנה עמוקה, המשנה לחלוטין את זווית הראייה על המשבר הזה. התחושה הקשה הזו, הוא מסביר, אינה נובעת מחיסרון רוחני אמיתי, אלא ממנגנון פסיכולוגי פנימי שהיצר הרע משתמש בו כדי להפיל את האדם. השוואות לעבר הן האויב הגדול ביותר של החיים הרוחניים בהווה.
אברימי ציטט יסוד אדיר שכתב בעל החפץ חיים בספרו "שמירת הלשון" (בחלק שנכתב על פי פרשיות השבוע בסוף הספר). החפץ חיים דן בחטא המרגלים, ומביא את דברי הגמרא במסכת סוטה, לפיהם המרגלים הגיעו לדרגות נמוכות להפליא של כפירה, עד שאמרו כביכול ש"בעל הבית אינו יכול להוציא את כליו משם" – כלומר, שכביכול אפילו הקדוש ברוך הוא אינו מסוגל להכניס את עם ישראל לארץ ישראל מול הענקים היושבים בה.
והשאלה זועקת: איך אנשים שהיו נשיאי עדה, אנשים בדרגה רוחנית עצומה שראו את ניסי מצרים וקריאת ים סוף, מסוגלים ליפול לכפירה כה זולה ומגוחכת?
מסביר החפץ חיים: זהו היצר הרע הגדול ביותר של האדם, שמגיע אליו ואומר לו: "אה, אתה בסדר, אולי פעם היית יותר טוב, אולי בישיבה היית שייך. אבל מה אתה עכשיו? תראה אותך, כולך שקוע בעבודה, אתה לא קשור ללימוד, מה תתחיל ללמוד עכשיו? עזוב אותך". היצר הרע מקטין את הבן אדם בעיני עצמו, וגורם לו לתחושת ייאוש פנימית.
בני ישראל, כשיצאו ממצרים והתקרבו לארץ ישראל, ידעו שהיא ארץ זבת חלב ודבש הדורשת הנהגה רוחנית עילאית. הם הסתכלו על עצמם ואמרו: "איך נוכל להיכנס לארץ ישראל ללא משה רבנו? הרי כל הזכות שלנו וכל הקשר שלנו לקדוש ברוך הוא תלויים במשה רבנו!" הטעות שלהם הייתה שהם תלו את היכולת הרוחנית שלהם אך ורק בצינור החיצוני של משה, והקטינו את הערך של עצמם. מחשבה זו הורידה אותם לדרגה כה נמוכה עד שפרקו עול והגיעו לכפירה. הם לא האמינו בכוח של עצמם ללא התפאורה של משה רבנו.
זהו בדיוק התיאור של חרדים עובדים המגיעים לחג השבועות. המחשבה שאומרת "הישיבה לא פה, המשגיח לא פה, התפאורה והחבורה אינן, אז מי אני ומה אני שווה?" היא חטא המרגלים המודרני. האדם מרגיש נחות מעצם זה שהוא לא יושב ולומד כל היום, וההשוואה לפעם משתקת אותו. אך האמת היא, כפי שמדגיש החפץ חיים, שהקדוש ברוך הוא אינו מבקש מהאדם ללמוד כל היום כולו אם אין זה תפקידו כעת; הוא מבקש ממנו רק לעשות את מה שהוא מסוגל, לא לפרוק עול, ולתת את המעט שהוא יכול במסגרת תנאי חייו הנוכחיים.
שבירת הסטיגמה: משל חדר הכושר ו"קורבן העשיר"
במהלך השיחה באולפן, הציע אברימי כהן משל מעשי ונפלא מעולם היום-יום, הממחיש את המצב הרוחני הזה: "המון אנשים רוצים להיכנס לכושר, אבל קשה להם מאוד להתחיל לעשות הליכה או ריצה. האדם יושב בבית ואומר לעצמו: 'אין לי כוח, עכשיו להחליף בגדים, לצאת לרחוב, להתאמץ... מה הטעם בכלל?'. הוא מרגיש שזה גדול עליו. אבל מה קורה ברגע שהוא מקבל החלטה, יוצא החוצה ועושה הליכה או ריצה של רבע שעה בלבד? פתאום, בתוך הגוף שלו, מתחילות לזרום אנרגיות חזקות מאוד, האדרנלין מציף אותו, המצב רוח משתפר, הלב עובד, והוא מרגיש ערני לחלוטין. חמש דקות לפני כן הוא הרגיש שאין לו שום קשר לזה, ופתאום הוא שואל את עצמו: 'בואנה, למה לא עשיתי את זה עד עכשיו? למה אני לא עושה את זה בכל יום, אפילו עשר דקות או רבע שעה?'".
הנמשל בעולם הרוחני הוא מוחלט. המערכת החינוכית אצל חלקנו קיבעה תפיסה של "הכל או כלום" – או שאתה אברך כולל שיושב ולומד יום שלם, או שאם יצאת לעולם המעשה, אתה מרגיש רע עם עצמך ומתקשה "לדרדר" את האגו שלך לקבוע עתים קצרות, ללמוד דף יומי או ללכת לשיעור פעם בשבוע. "בישיבה הייתי אחד השפיצים," חושב לעצמו האדם, "אז עכשיו אלמד סתם דף יומי פשוט או אשב חצי שעה?".
אך המציאות היא הפוכה. חצי השעה הזו, שמגרדים מתוך העייפות הפיזית והשחיקה של עבודה ופרנסה, יקרה בעיני הקדוש ברוך הוא בצורה שאין לתאר. אברימי העלה את הרעיון שחצי השעה הזו דומה לקורבן העני – יונה קטנה שהעני מביא לבית המקדש, שהתורה מייחסת לה חשיבות עליונה כאילו הקריב את נפשו. אך אלי גוטהלף תיקן וחידד:
"זה לא קורבן של עני, חצי השעה הזאת של אדם עובד היא-היא קורבן של עשיר! כי הטבע של העולם שהקדוש ברוך הוא ברא הוא שבן אדם הולך לעבוד למחייתו, ובתוך המציאות הזו הוא נדרש לקבוע עתים לתורה בכל יום. זהו דרך העולם האמיתי".
מהפכת ההשקפה: הסטייפלר, רשב"י ושינוי שתי התפיסות
כדי לבסס את הדברים מבחינה למדנית והשקפתית, הזכירו השניים באולפן יסוד עמוק שכותב מרן הסטייפלר זצ"ל (ככל הנראה במסכת ברכות, שם יש לו סימן שלם המוקדש לנושא זה). הסטייפלר מבהיר נקודה קריטית: כאשר אדם יוצא לעבוד לפרנסתו, אין הדבר נחשב כאילו הוא עושה מעשה של "ביטול תורה" שניתן לו היתר מיוחד לעשותו מחמת האונס (בבחינת עת לעשות לה' הפרו תורתך). לחלוטין לא! האדם העובד אינו נמצא בסטטוס של מבטל תורה כלל וכלל. הוא מקיים את "דרך העולם" ונוהג כפי שהתורה עצמה דרשה ממנו לעשות – "בזיעת אפך תאכל לחם". מדובר בצורך קיומי מובנה בבריאה, בדיוק כמו ההכרח ללכת לשירותים או לישון, שבהם ברור שאף אחד אינו מאשים את האדם בביטול תורה.
הדבר מתקשר ישירות לסוגיה הידועה במסכת ברכות (דף לה:), שם מובאות שתי השיטות המרכזיות של רבי שמעון בר יוחאי ורבי ישמעאל. רשב"י טוען: אדם לא יעבוד כלל, אלא ישב וילמד כל היום, ומלאכתם של ישראל תהיה נעשית על ידי אחרים. לעומתו, רבי ישמעאל טוען: "ואספת דגנך ותירשך ויצהרך" – הנהג בהן מנהג דרך ארץ, תזרע בשעת זריעה ותקצור בשעת קציר, ותשלב את התורה עם המלאכה. הגמרא שם מסכמת במילים המהדהדות: "הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם, והרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם."
מכאן עולה הצורך לשנות שתי תפיסות מוטעות שרווחות בימינו:
- התפיסה לגבי האברכים: הישיבה בכולל ולימוד התורה לאורך כל היום אינם ה"נורמה" הפשוטה והחובה המובנת מאליה שמי שלא עושה אותה הוא פגום. הפוך לחלוטין! האברכים צריכים להבין שהם חיים במציאות שהיא מעל הטבע. הם "נזר הבריאה", אנשים מיוחדים שנמצאים בדרגה רוחנית עילאית, ועליהם להעריך כל דקה ודקה שהם יושבים ולומדים מתוך שמחה וזכות, ולא מתוך תחושת כפייה או מחנק של "חובה נורמטיבית".
- התפיסה לגבי האנשים העובדים: השילוב של עבודה וקביעות עתים לתורה הוא-הוא הנורמלי והטבעי. כך ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו. ברגע שאדם מבין שזהו תפקידו הרשמי בעולם, הוא מפסיק להנמיך את עצמו, מפסיק להרגיש שייך למעמד נחות, וממילא מוצא את העוצמה לקדש את חצי השעה שלו בלימוד רציני, מבלי לזרוק את הכל בגלל תסכול.
כהוכחה לכך שאין חובה מוחלטת לשבור את סדרי הטבע בצורה קיצונית בליל שבועות רק לשם הפגנת נוכחות, הביא אברימי עובדה ידועה על מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל. הרב אלישיב, למרות ההלכה הפשוטה המזכירה את עניין הלימוד לאורך כל הלילה, לא היה משנה את סדר יומו הקבוע בליל שבועות. הוא היה הולך לישון מספר שעות בתחילת הלילה וקם בשעה שתיים לפנות בוקר כדי להתחיל את הלימוד שלו, וזאת מכיוון שידע שהישארות ער כל הלילה תשבש לחלוטין את סדרי הלימוד והריכוז שלו בימים הבאים. הוא הבין שקביעות ועקביות במסגרת היכולת האמיתית הן העיקר, ולא שבירה רגעית של הגוף שמובילה לקריסה.
סוד ההכנה וספירת העומר: המינימום הנדרש הוא המקסימום האפשרי
בספר "טעמי המנהגים" מובאת שאלה מרתקת בשם ה"מגן אברהם" בהלכות שבועות. הגמרא במסכת שבת מציגה מחלוקת תנאים לגבי התאריך המדויק שבו ניתנה התורה לעם ישראל במעמד הר סיני – האם היה זה בו' בסיוון או בז' בסיוון. על פי החשבון המובא בגמרא, נפסק להלכה שהתורה ניתנה בפועל בז' בסיוון, ואילו אנו חוגגים את שבועות ועושים את יום טוב בו' בסיוון. מדוע?
אחד התירוצים החסידיים העמוקים לכך הוא שבו' בסיוון היו ה"קולות והברקים" – זה היה יום ההכנה הסופי למתן תורה. מכאן למדו חסידים ראשונים יסוד עצום: עוצמת ההכנה גדולה לפעמים מהעיקר עצמו. החסידים הראשונים היו שוהים שעות ארוכות בהכנה לתפילה, הרבה יותר מהזמן שלקחה התפילה עצמה, מפני שהכלי שאתה בונה הוא שמגדיר את השראת השכינה.
זהו גם העומק של מצוות ספירת העומר. התורה כותבת "וספרתם לכם... חמישים יום", אך בפועל אנו סופרים רק 49 ימים. למה? מפני שהיום החמישים – יום מתן תורה – הוא מתנה שמגיעה מלמעלה, מעבר להשגת האדם. הקדוש ברוך הוא אומר לאדם: ממך נדרשת רק ההכנה, הספירה של ה-49 ימים. תעשה את ההשתדלות שלך, תבנה את הכלי, ואת התוצאה של היום החמישים אל תנסה לחשב לבד – תסמוך עליי, אני אעניק לך אותה במתנה.
המחשבות השליליות והדיכאון של האדם נובעים מכך שהוא מנסה להביא את התוצאה (היום החמישים) בכוחות עצמו, במקום להתרכז בהכנה הפשוטה של היום-יום. הכלל הרוחני אומר: המינימום הנדרש ממך הוא המקסימום האפשרי עבורך.
השיחה הציפה שלוש דוגמאות מדהימות מהמקורות ליסוד זה:
- בת פרעה ומשה בתיבה: כשאמרה התורה "ותשלח את אמתה", מביא רש"י שהיד שלה התארכה באורח פלא עשרות אמות עד שהגיעה לתיבה. ונשאלת השאלה: מה חשבה לעצמה בת פרעה כששלחה את היד? הרי התיבה הייתה רחוקה ממנה מרחק רב, ובדרך הטבע לא היה סיכוי שהיא תגיע אליה! התשובה היא: בת פרעה עשתה את מה שמוטל עליה – את המקסימום שהיא יכולה באותו רגע – והשם עשה את שלו ושלח את הנס.
- המדרש על רבי חנינא בן דוסה והסלע: המדרש בתחילת קהלת מספר על רבי חנינא בן דוסה שהיה עני מרוד. הוא ראה את כולם מעלים נדבות וקורבנות לבית המקדש, ורצה נואשות להעלות משהו גם כן. הוא מצא סלע ענק, ישב וסיתט אותו, פיסל וייפה אותו באומנות מופלאה. כשרצה להוביל את הסלע לירושלים, פנה לסבלים, אך אלו דרשו מחיר עצום של אלף זוז – סכום שלא היה לו שום סיכוי להשיג. רבי חנינא לא עשה חשבונות כלכליים לפני שהתחיל לעבוד, הוא פשוט עשה מה שיכול. באותו רגע נזדמנו לו שני מלאכים בדמות אדם, שאמרו לו: "אנו נוביל את הסלע בחינם, בתנאי אחד – שאתה תשים את הידיים שלך יחד איתנו על האבן". הוא שם את הידיים, וברגע אחד מצא את עצמו יחד עם הסלע בירושלים. למה היו צריכים המלאכים את היד שלו? כדי ללמד: תעשה את המינימום שאתה מסוגל – שים את הידיים – ומשם תקבל מעלית ותטוס למעלה.
- משה רבנו והקמת המשכן: מובא ברש"י על התורה שמשה רבנו לא היה מסוגל פיזית להקים את קרשי המשכן מחמת כובדם העצום. אמר לו הקדוש ברוך הוא: "שים את הידיים שלך על הקרשים, תעשה כאילו אתה מקים," ומאליו עמד המשכן. ה' רק רצה לראות את האקט של ההשתדלות הפיזית.
כך גם בקריאת ים סוף – נחשון בן עמינדב נדרש לקפוץ למים תחילה, לעשות את מה שהוא יכול, ורק אז הים נבקע. עבור היהודי העובד, ההכנה הזו יכולה להיות דקה אחת של הקשבה לשיעור באוטו, שתי דקות של קריאת ספר מוסר או "נפש החיים" לפני השינה. הכנת הנפש הזו היא שעושה את כל ההבדל.
מהות ספירת העומר: ממאכל בהמה למאכל אדם – סוד המודעות היהודית
נקודה עמוקה נוספת העלה אלי גוטהלף בשמו של הרב יעקב ורשבסקי. קורבן העומר שמקריבים בפסח, בתחילת הספירה, מורכב משעורים – שהן מבחינה בוטנית והלכתית מאכל בהמה. לעומת זאת, בסיום הספירה, בחג השבועות, מקריבים את "שתי הלחם" העשויות מחיטים – שהן מאכל אדם.
כל העבודה של ימי ספירת העומר היא תהליך פסיכולוגי ורוחני של מעבר מדרגת "בהמה" לדרגת "אדם". ומהו ההבדל המהותי בין בהמה לאדם? המודעות.
בהמה חיה מתוך שגרה ואוטומט. היא קמה בבוקר, אוכלת, הולכת, ישנה, מבלי לעצור ולחשוב על המשמעות של מעשיה. ברגע שהאדם נשאב לשגרת החיים, לעבודה המונוטונית, והחיים פשוט "רצים" איתו מבלי עצירה – הוא נכנס לבחינה של נפש בהמית.
מצוות ספירת העומר באה לעשות "סטופ". בכל יום האדם עוצר וסופר: "היום יום אחד... היום שני ימים...". הוא לא נותן לחיים לרוץ לבד. הוא קורא לכל יום בשם, נותן לו משמעות ומצהיר שהיום הזה חשוב ואינו הולך לאיבוד. בלשון הסלנג, כשאומרים "אני לא סופר אותך", הכוונה היא שאתה לא קיים עבורי. בספירת העומר אנו אומרים לקדוש ברוך הוא: אני כן סופר את הימים, אני ער ומודע לחיים שלי.
בן אדם, בניגוד למלאך, עושה את כל הפעולות הפיזיות: הוא אוכל, ישן, עובד, ונזקק לנקביו. ההבדל הוא שבניגוד לבהמה, האדם עושה זאת מתוך מודעות וקדושה. וזהו הבסיס של כל עבודת המידות וספרי המוסר. התורה לא אסרה את האכילה, אלא דרשה לברך לפניה ולאחריה כדי להכניס מודעות – "מה אני עושה עכשיו". לפני השינה אנו קוראים קריאת שמע על המיטה כדי לעצור את רצף היום ולחשוב.
כשיהודי עובד מגיע לליל שבועות, התפקיד שלו הוא להיות במודעות. יש לך אחריות, יש לך אישה וילדים לפרנס, אתה לא מסוגל פיזית ללמוד יום שלם וזו גם לא הדרישה ממך כרגע. ברגע שאתה מודע לתפקיד שלך, ומבין שזהו רצון ה' הנוכחי ממך, אתה מפסיק להביט לאחור בגעגוע משתק אל ימי הישיבה, ומקדש את המקום שבו אתה נמצא.
דוגמת תפילת האישה הנשואה: שינוי הסטטוס הרוחני
השיחה הציגה דוגמה מקבילה ומרגשת מעולמן של הנשים, מתוך תורתו של הרב שמשון דוד פינקוס זצ"ל בספרו "עזרת נשים". בחורה צעירה בסמינר רגילה להתפלל שעות ארוכות בדבקות, ללכת לשיעורים ולהרגיש "אורות". ואז היא מתחתנת, נולדים ילדים, ופתאום השגרה הביתית חונקת את האפשרות להתפלל בצורה מסודרת. אין תפילות ארוכות, אין שקט.
הרב פינקוס כותב שתפילה קצרה אחת, בקשה קטנה שאישה נשואה ואם לילדים זורקת לקדוש ברוך הוא מתוך המטבח, תוך כדי שטיפת כלים או טיפול בילדים – שווה וחשובה בעיני השמים כמו יום כיפור שלם של אדם שיושב בבית הכנסת! מדוע? כי זהו התפקיד שלה כעת, ובמקום הזה הקדוש ברוך הוא רוצה לפגוש אותה.
אלי גוטהלף שיתף בסיפור אישי מרתק: "אני זוכר שאמא שלי הלכה לרבנית קנייבסקי זצ"ל, והתלוננה על כך שהיא לא מצליחה להתפלל כמו שצריך בגלל עול הבית. הרבנית אמרה לה משפט שזעזע אותה בהתחלה: 'תתפללי תוך כדי שאת מנקה ומסדרת את הבית'. לאמא שלי זה הפריע מאוד מבחינה נפשית, היא רצתה לעמוד בשקט, בפינה, לבד. אבל הרבנית הסבירה לה: זה לא העניין עכשיו. עכשיו יש לך תפקידים אחרים לעשות, ואת צריכה להבין שהתפילות שלך בשלב הזה של החיים הולכות ויכולות להיראות בדיוק כך, וזה רצון ה' המושלם ממך."
היתרון הרוחני הנסתר של עולם המעשה: סוד ה'יורה והמלקוש'
אדם שיושב בכולל הוא קדוש ומורם מעם, אך הוא חי בחממה מוגנת. אין לו את הניסיונות היומיומיים האגרסיביים של עולם העסקים והמפגש עם הרחוב. לעומתו, אדם שיוצא לעבוד חווה את הקרבה האלוקית דווקא מתוך תחושת התלות והחוסר בוודאות.
נניח שאדם מנהל חנות טלפונים או עובד כסוכן רכבים. הוא קם בבוקר ופותח את העסק, אך אין לו מושג אם יבואו קונים היום, האם הוא יצליח לסגור את החודש, והאם העסקה תצא לפועל. מתוך המציאות הזו, באופן טבעי וישיר, הלב שלו פונה לשמים עשרות פעמים ביום: "ריבונו של עולם, תן לי להצליח בפגישה הזו", "השם, בבקשה שיבוא קונה ויקח את הרכב הזה". המחשבות הספונטניות הללו, חוסר הוודאות הכלכלי, מקרבים את האדם העובד לקדוש ברוך הוא ברמת מודעות וקשר יומיומי שאברך בחממה לפעמים אינו חווה.
זהו העומק של דברי חז"ל על הפסוק "ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש". הגמרא אומרת שהחקלאים בארץ ישראל היו הקרובים ביותר לקדוש ברוך הוא, משום שכל חייהם היו תלויים לחלוטין בירידת הגשמים. חוסר הוודאות הטבעי אילץ אותם להרים את העיניים לשמים בכל רגע. "אין אדם מכיר בטובתן של גשמים עד שיורדים" – דווקא מי שנמצא בעולם המעשה ומבין את כובד הניסיונות, מפתח הערכה עמוקה לכל טיפה של חסד אלוקי.
התורה כמקווה טהרה
חז"ל המשילו את התורה למעיין ולמקווה טהרה. "מה מעיין מטהר את הטמאים, אף דברי תורה מעלים את האדם מטומאה לטהרה". היסוד הזה, שמביא גם החפץ חיים, מלמד שהתורה פועלת כמציאות סגולית ורפואית בתוך הנפש, ללא קשר לרמת הכוונות הנשגבות של הלומד. מעצם הישיבה והלימוד – הנפש מתנקה.
ודווקא משום כך, מי שנמצא בעולם המעשה, שסופג במהלך היום את זוהמת הרחוב, את הניסיונות, את תרבות השקר ואת שחיקת המידות – הוא זה שצריך את התורה הרבה יותר! חצי השעה הזו בסוף היום היא לא "מותרות", היא הפתרון הרפואי היחיד שישמור עליו שלא יטבע במציאות הבהמית.
דרך ארץ קדמה לתורה: סערת חוק הגיוס והאיסור המוחלט על השחתת המידות
חלק מרתק ונוקב במיוחד בשיחה עסק בקשר שבין לימוד התורה לבניין המידות של האדם, על רקע הסערה הציבורית סביב חוק הגיוס של בחורי הישיבות.
הגמרא במסכת בבא בתרא (דף טז.) מביאה את טענתו הקשה של איוב כלפי הקדוש ברוך הוא: "ריבונו של עולם, בראת שור פרסותיו סדוקות (ולכן הוא כשר), בראת חמור פרסותיו קלוטות (ולכן הוא טמא), בראת צדיקים, בראת רשעים, בראת יצר הרע... מי יכול לעמוד כנגדך?". טענתו של איוב הייתה פטליסטית – האדם נולד עם טבע קבוע מראש, ואם בראת לי יצר רע חזק וטבע של רשע, כיצד אתה בא אלי בטענות?
ענה לו הקדוש ברוך הוא: "בראתי יצר הרע – ובראתי לו תורה תבלין!". המשגיח הגאון רבי ירוחם ממיר זצ"ל מסביר שתשובת ה' לאיוב חושפת סוד מדהים: נכון, האדם נולד עם טבע מסוים, אך התורה היא תרופה ריאלית שיש לה כוח פיזי-רוחני לשנות לחלוטין את הטבע הביולוגי והנפשי של הבן אדם. היא יכולה להפוך אדם אכזרי לרחמן, ואדם תאוותן לקדוש. היא ה"אוזמפיק" של הטבע האנושי.
אולם, התרופה הזו מותנית בתנאי יסודי אחד: "דרך ארץ קדמה לתורה". התורה אינה יכולה לחול על כלי מושחת ומזוהם מבחינה מוסרית ומידותית.
אברימי כהן שיתף בוורט נוקב ששמע בשם אחד מגדולי הדור שליט"א, שעונה על שאלה שמטרידה רבים בציבור החרדי: מדוע גדולי הדור והנהגת הישיבות אוסרים על הבחורים לצאת להפגנות רחוב המוניות, לחסום כבישים ולשרוף פחים במאבק על חוק הגיוס? הרי ראינו שהציבור החילוני (הקפלניסטים ואנשי השמאל) השתמשו בטקטיקות הללו בצורה עקבית, חסמו רכבות וכבישים, והצליחו לכופף את המערכת הפוליטית. תיאורטית, אם בכל יום הייתה יוצאת ישיבה אחרת – יום אחד פוניבז', יום אחד חברון – ועושה יום שיבוש ללא אלימות, ברור שהמדינה הייתה נאלצת להיכנע. מדוע ההנהגה החרדית אינה מאפשרת זאת?
תשובתו של אותו גדול הדור הייתה מטלטלת:
"פעולה כזו של חסימת כבישים, הפרעה לסדר הציבורי ופגיעה באנשים חפים מפשע ברחובות – היא השחתה מוחלטת של המידות! בן אדם שמתרגל לחסום מישהו אחר בכביש, להפגין אכזריות ולייצר כאוס, מרעיל את הנפש שלו ומתרגל לעשות מעשים רעים. אם נאפשר לבחורים לצאת לרחובות, אנו נגדל פה דור של אנשים עם מידות מושחתות. והשחתת המידות הזו תשפיע עליהם לרעה בכל תחומי החיים – בזוגיות שלהם, בבתים שיקימו, וביחסים עם הבריות. וממילא, התורה שלהם תיעלם, כי לא ניתן לגדל דור של תורה ללא מידות ישרות. אנו נקבל דור ללא תורה."
התובנה הזו מראה שהקשר עובד לשני הכיוונים: התורה יכולה לתקן את המידות שלך, אך אינך יכול להיות "טובל ושרץ בידו" – לטעון שאתה נלחם למען התורה באמצעות מעשים המשחיתים את המידות האנושיות הבסיסיות ביותר של דרך ארץ.
סיכום: שגרירים ללא חגבים – לקראת קבלת התורה האמיתית
בסיומה של השיחה, של פטפוט הקודש, חזרו אלי ואברימי אל נקודת ההתחלה וקשרו את הקצוות. החרדי העובד במדינת ישראל נושא על כתפיו תפקיד כפול: הוא לא רק דואג לביתו, אלא הוא מהווה שגריר ישיר של הציבור החרדי כולו מול העולם החילוני והדתי שמסביב.
כדי להצליח בתפקיד זה, עליו ראשית כל להפסיק לזלזל בעצמו. המרגלים חטאו ואמרו "ונוהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם" – בגלל שהם ראו את עצמם קטנים ונחותים כחגבים, רק בשל כך הם נתפסו כחגבים גם בעיני הענקים. תסביך הנחיתות והזלזול הפנימי בחצי השעה של הלימוד או בדף היומי הם השורש לחורבן הרוחני.
אם נשכיל להבין שחצי השעה הזו, המגיעה מתוך קושי ומאמץ בעולם המעשה, שווה ערך לחלוטין ואולי אף עולה על שעות ארוכות של לימוד בחממה – נתמלא באותו סיפוק אדיר שהיה לנו בימי הישיבה בסיומו של יום מפרך.
חג השבועות מוגדר הן כ"חג מתן תורה" והן כ"חג קבלת תורה". התורה ירדה לעולם במערכת דינמית של קבלה ונתינה. בשיחה הזו באולפן, שני החברים חוו את התהליך הזה בצורה חיה – קבלה ונתינה הדדית של תובנות וחיזוק. לכל יהודי ויהודי יש שורש נצחי בסיני, כפי שאנו מבקשים "ותן חלקנו בתורתך" – לכל אחד יש חלק מוגדר וקרקע רוחנית השייכת לו מאז ומעולם, ועליו רק לתבוע אותה, להשתמש בה, ולא לוותר עליה לעולם.
0 תגובות