במשך שנים רבות טען ה"שמאל" כלפי ה"ימין" בישראל: "מה האלטרנטיבה שלכם?"
השמאל רצה בשלום, והיה מוכן למסור תמורתו את אדמת ארץ ישראל. השמאל רצה באחוות עמים, ולמענה היה מוכן לוותר על ההבטחה שנתן ריבונו של עולם לאבותנו "לזרעך נתתי את הארץ הזאת". השמאל רצה שלא נהיה עוד "עם לבדד ישכון", וכדי לממש זאת היה מוכן להפר את הברית שכרת הקב"ה עִם עַם ישראל.
הימין מנגד טען – "מה האלטרנטיבה שלכם?". האם אתם נוהגים בארצכם כמו כל עם בארצו אשר אינו מוכן למוסרה לזרים גם תמורת שלום? מדוע זה לא לגיטימי כלפי חבלי המולדת שחזרו לידינו במלחמת ששת הימים?! האם באמת אתם מאמינים כי התהליך האלוקי אשר אשיב בנים לגבולם בתש"ח, ממשיך גם בתשכ"ז? הן ה"עולם" אינו מכיר בזכותנו על ארץ התנ"ך שבה גרו אבותינו.
בכח האמונה
אנו השבנו: כן! אנו אכן מאמינים שזו ארצנו, אליה חזרנו אחרי שנות גלותנו, ועוד לא אבדה תקוותנו לשוב לכולה, ובעיקר לשוב לציון וירושלים עיר השכינה.
בשנת תשנ"ד הגיעו הסכמי אוסלו לעולם. הפשע המרכזי שבהם היה מסירת ארץ ישראל לידי זרים. אשר בתחילה כללו את מסירתם של יריחו-מנעולה של ארץ ישראל, ועיר הפלישתים עזה - אשר ניתנה לנחלה לשבט יהודה.
בהמשך ה"תהליך" התווספה עליהן גם את מסירת שכם-עיר הברית במעמד הר גריזים והר עיבל, בית לחם-עירה של רחל אימנו ומקום הורתה של מלכות בית דוד במגילת רות, רמאללה- אשר בדרומה שוכנת המצפה-העיר המרכזית שבה נאספו ישראל בימי שמואל הנביא, ושאר חבלי מולדתנו בשטחי A וB, אשר בכל פיסת קרקע טמונה קדושתה של ארץ ישראל יחד עם הסטוריה יהודית ענפה של מלכים ונביאים, כוהנים ושופטים.
ה'שלום' הפך לדם
אך בנוסף לפשע המרכזי, התהליך כלל לא הביא את ה"שלום" המיוחל. אדרבא, מאז הסכמי אוסלו נרצחו הרבה יותר יהודים מאשר קודם לכן. דוקא אותה שנה שבה נחתם ההסכם הייתה עקובה מדם יותר מכל קודמותיה. אוטובוסים התפוצצו במרכזי הערים, סכינאים ופיגועי ירי. נראה כי המילה "שלום" קבלה פירוש חדש. כעין "מולך" אשר מקריבים אליו קורבנות אדם – "קורבנות השלום" כלשונו של ראש הממשלה דאז.
ה"ימין" זעק בכיכרות. זעק נגד מסירתה של ארץ ישראל, ונגד ההפקרות הבטחונית. זעק כי כל שטח שנמסר לערבים, הופך ל"עיר מקלט" לרוצחים במזיד. וזעק שכל התהליך הזה לא הגיוני מראשיתו ועד סופו.
אך לא הועיל. ה"תהליך" נמשך. ארץ ישראל נעזבה, ויחד עם זאת התגברו הפיגועים. ורק נזכיר ברמז מי הוא זה אשר סיפק את הנשק למחבלים.
התכנית המדינית של בנט
והנה כעת, ראש מפלגת הבית היהודי, מציע "תוכנית מדינית" משלו. בתוכנית סיפוח שטחי C (תוך נתינת אזרחות ישראלית לערבים המתגוררים בהם. כי זה "לא מוסרי" לגרש את אויבינו-גזלני ארצנו, ועל המושג "גר תושב" הוא כנראה לא שמע), והמשך כינון האוטונומיה (שחלילה, כבר הופכת למדינה), בשטחי A ו-B.
"תוכנית" זו בעצם מקבלת למפרע את הסכמי אוסלו. היא מוותרת על ארץ ישראל. היא מוותרת הן על הריבונות והן על ההתיישבות באותם מקומות. ובעיקר, מקבלת את האמירה העקרונית של השמאל, כי ה"פיתרון" נמצא בחלוקת הארץ.
אחרי תוכנית כזו, כבר לא נשאר הבדל מהותי בין ה"בית היהודי" לבין השמאל, אלא רק הבדל כמותי.
כמו השמאל - עם הבדל כמותי
השמאל רוצה לוותר על כל ה"שטחים", והבית היהודי על חלק מהם. השמאל רוצה לחלק את הארץ בין מדינת ישראל לבין הרשות הפלסטינית, וגם הבית היהודי סובר כך. כל ההבדל מתמקד בגודלה של אותה יישות עוינת. הבדל כמותי, אך לא מהותי.
לדברי בנט, לא נחזור את שדות בועז ורות בבית לחם, כי היא מסורה לאויבים. לא נשוב אל עמק דותן, לכפר על מכירת יוסף, כי הם בשטחי A ה"מקודשים" לערבים, ולא נחדש את הברית בהר גריזים והר עיבל, כי העיר שכם אשר בתווך נתונה למרמס זרים.
אך אנו נשאר נאמנים להבטחה האלוקית על הארץ כולה. ניצמד לדבריו של הגאון רבי מנחם זמבה זצ"ל, כי כשם שאי אפשר לוותר ולו על אות אחת מן התורה, כך אי אפשר לוותר על מקום אחד מהארץ כולה. נמשיך את דרכו של הרב עמיאל זצ"ל, שאם אנו במו ידינו נחתום כאילו ויתרנו על משהו מארץ ישראל, הרי זה כפירה בביאת המשיח, והינו חילול ה' שלא היה כמותו בכל הדורות, ומול עיניינו יעמדו דבריו של הרב חרל"פ זצ"ל, כי "בעקבתא דמשיחא-הנקודה המרכזית היא ארץ ישראל".
מתפללים לשובנו אל ערינו
אכן, תקוותנו ותפילותינו מכל הדורות היו לחזור דוקא אל המקומות הללו. מקומות אשר בכל אחד מהם היה ישוב יהודי עתיק יומין, אשר נחרב בעת גלות ישראל מארצם, ובשנות גלותנו זרים ישבו בהם.
כי דוקא בזו הלשון התנבא ירמיהו הנביא (פרק ל"א פסוק כ'): הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים, שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים--שִׁתִי לִבֵּךְ, לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הלכתי (הָלָכְתְּ); שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, שֻׁבִי אֶל-עָרַיִךְ אֵלֶּה. כן, דוקא שֻׁבִי אֶל-עָרַיִךְ אֵלֶּה - אל אותם ערים מהם גלינו.
לא רק לקדומים, אריאל וקרני שומרון. לא רק לטלמון, לפסגות ולגוש עציון. אלא דוקא אל "ערייך אלה". אל ערי הקודש אשר בארצנו, בהם ישבו אבותנו, ואליהם אנו שואפים לשוב.
ואל בעלי התוכניות נאמר את הפסוק הבא בירמיהו (פרק ל"א פסוק כ"א): עַד-מָתַי תִּתְחַמָּקִין, הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה. אל נא נתחמק מתפקידנו ההסטורי. נהיה נאמנים לאמת האלוקית, לנבואה, לתפילה ולתקוה.
הרב מאיר גולדמינץ הינו ראש ישיבת 'שירו למלך'. בוגר ישיבות קול תורה, עטרת ישראל והר המור.