מי מאיתנו לא מקבל לעתים דרישת תשלום בדואר רשום בגין חוב לעירייה או תאגיד מים? ובכן, האם בדקתם פעם את האותיות הקטנות שבדרישת התשלום? בני זוג מתל אביב, אשר החליטו שלא לקחת את אמצעי הגביה כמובנים מאליהם, הופתעו לגלות שעיריית תל אביב ותאגיד המים מטעמה "מי אביבים", ניסו לגבות מהם סכומים ביתר.
תחת הסעיף החמקמק "הוצאות גבייה", העירייה ו"מי אביבים" צירפו לחוב תוספת שלא כחוק. בני הזוג מתל אביב החליטו לא לעמוד מן הצד, והגבר הגיש תביעות ייצוגיות בעניין. לאחר שבית המשפט המחוזי בתל אביב, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, קיבל את טענות התובע, נקבע כי כספים בשיעור מיליוני שקלים יושבו לתושבים (הן באופן ישיר והן בדרכים עקיפות על פי מנגנון של צדק חברתי). כמו כן, התובע ובא כוחו זכו אף הם לגמול משמעות בסך כמיליון שקלים.
במקרה שלפנינו, בית המשפט קבע כי העירייה ומי אביבים פעלו שלא כדין בבואן לגבות ללא כל בחינה את הסכום המקסימלי ששר האוצר קבע בתקנות הגביה. במהלך הדיון, ניטשה מחלוקת בין הצדדים בנוגע לפרשנות המושג "הוצאות ישירות". בעוד העירייה ומי אביבים טענו כי הוצאות ישירות כוללות גם את שכר הפקידים שעמלו על הוצאת דרישות התשלום בדואר רשום, התובע הייצוגי טען כי לא כך היא. לטענתו. ההוצאות הישירות היו רק העלות של בירור הכתובת, הדפסת הנייר והשליחה בדואר רשום. התובע ציין כי בכל הקשור לעמל הפקידים, אלה מקבלים שכרם מהעירייה בלאו הכי (בין אם עליהם לפעול לגביית חובות ובין אם לאו).
בית המשפט קיבל את טענות התובע הייצוגי בהסתמך על נוסח הפקודה, נוסח התקנות ודיון ספציפי בנושא שנערך בוועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת (דיון בו היה נוכח גם האחראי על הגבייה בעיריית תל אביב).
הוצאות גבייה – חייבות להיות ישירות וסבירות
השאלה המרכזית והעקרונית אשר נדונה בפסק הדין הייתה כדלקמן, האם העירייה ו/או "מי אביבים" היו רשאיות להוסיף לסכום הגביה סך הוצאות אחיד לפי הרף המקסימלי בתקנות הגבייה. כלומר, לחייב את הנישומים לפי הסכום המרבי אשר קבוע בתקנות המיסים (גבייה) (קביעת הוצאות מירביות), התשע"א 2011.
לאחר דיון מעמיק, בית המשפט קבע כי הנתבעות לא פעלו בהתאם לחוק ולכוונת המחוקק. כב' השופטת, יהודית שיצר, ציינה כי התקנות החדשות בנוגע לאמצעי הגבייה קובעות במפורש דרישות של ישירות וסבירות. היינו, הדרישה לגבייה ביתר חייבת להיות ביחס ישיר להוצאה לגבי החייב הספציפי.
המסגרת המשפטית
כיצד הגיע בית המשפט למסקנתו זו? ובכן, הנה התשובה בקצרה. על פי סעיף 12ט' לפקודת המיסים (גבייה), אשר עוסק בהוצאות בהן ניתן לחייב סרבן חוב, הוצאות גביה חייבות להיות בהתאם ל"הוצאות הסבירות" אשר נדרשו לשם נקיטת אמצעי הגביה. סעיף 13 לפקודה מוסיף וקובע כי שר האוצר רשאי להתקין תקנות אשר נוגעות בין השאר לאותן הוצאות סבירות וכן לקבוע להן סכומים מרביים. מכוח סמכות זו, שר האוצר אכן התקין את תקנות הגביה (שנכנסו לתוקפן במאי 2011 והחליפו תקנות קודמות משנת 1993). לפי תקנות הגביה הללו, לא רק שההוצאות צריכות להיות סבירות, עליהן להיות גם ישירות.
צדק חברתי בדרך השבת הסכומים
לאחר שבית המשפט קיבל את שלוש התובענות, השופטת נדרשה לבחון כיצד יושבו הכספים לנישומים. היות שמדובר בסכומים קטנים, נקבע כי דרך ההשבה תהיה על בסיס פרסום עיקרי פסק הדין על ידי העירייה ומי אביבים, והשבת כספים לתושבים שיפנו לנתבעות לשם כך. לאחר מכן, ככל שתוותרנה יתרה מהסכומים המדוברים, בית המשפט קבע מנגנונים של "צדק חברתי" לחלוקת ההפרש. למשל, נקבע כי יתרת הסכום תשמש בין השאר למחיקת חובות ארנונה לנזקקים או קשישים עריריים, להקמת מתקני משחקים לילדים בשכונות מצוקה שונות בעיר, לתרומה לעמותת אור ירוק ולהכשרת מגרש חנייה בתל אביב.
לסיכום:
אל תקבלו את חשבון המים כגזירה שלא ניתן לערער עליה. גם הרשויות יכולות לטעות ובגדול, יש לבדוק כל חשבון במידת האפשר, ובמידה ויש שאלות נא להציג אותם לעירייה.
טוב עשה בית המשפט שעצר (לכאורה) את הגביה הפיקטיבית.
הכותב ראש ועדת הוצאה לפועל בלשכת עורכי הדין, וראש לשכת הקשר בני ברק.