אאא

חברת ק.ד.ש שירותי דת וקהילה חינוך וכשרות אחראית למתן הכשרי בד"צ של העדה החרדית, במסגרתה פועל "ועד השחיטה" של העדה החרדית בירושלים. בשנת 2000 היא עוד הייתה רשומה כעמותה, אולם פרופסור יעקב נאמן קידם מהלך שמטרתו לאגד את פעילות ועד השחיטה למסגרת של חברה, כדי להכניס אותו למעגל החברות שמנהלות ספרים ומדווחות לרשויות המס והביטוח הלאומי.

במסגרת המהלך וכדי לדרבן את העמותה להצטרף, אישר לה פקיד השומה לנכות מהכנסותיה הוצאות שאינן מגובות באסמכתאות, כמו הוצאות תמיכה לרבנים, החזקת עירובין והחזקת מקוואות, בסכום של עד 35% מכלל ההכנסות שלה.

ברבות השנים, סברה המדינה כי ההסכם אינו חוקי ועל כן בטל. היא פנתה לחברה שתשלם מס על השנים 2005-2008 בסכומים המגיעים לכ-15 מיליון שקל.

החברה סירבה לקבל את השומה וערערה עליה לבית המשפט המחוזי בתל אביב. לטענתה, לולא ההסכם, ראשי העדה החרדית לא היו מאגדים את פעילות ועד השחיטה למסגרת של חברה.

המדינה מצידה טענה שההסכם נועד להסדיר את תשלום המקדמות (סכום מוערך לרווחיה העתידיים של החברה שלפיו מחושבים אחוזי המס שישולמו לקופת המדינה לאורך השנה) לשנת 2000 בלבד. לחלופין היא טענה שההסכם הוא למעשה לא חוקי ואינו בתוקף, משום שלא ייתכן שהחברה לא תציג אסמכתאות לניכויים שמבצעת. בכל מצב, ביקשה המדינה להשתחרר מההסכם.

הציבור יוכל להתריע

השופטת מיכל אגמון-גונן קיבלה את הערעור וקבעה כי השומות לשנות המס 2005-2008 בטלות. מההסכם עולה, קבעה השופטת, שלחברה אכן ניתנה הזכות לנכות הוצאות בשיעור של 35% מהכנסותיה ללא הצגת אסמכתאות, וההסכם לא הוגבל רק לשנת המס 2000.

אין לקבל את טענת המדינה כי דובר בהסכם מקדמות, קבעה השופטת, משום שאם ההסכם היה רלוונטי רק לשנת 2000, לא ברור איזה אינטרס היה לחברה להיקשר בו, שהרי עד שנה זו ועד השחיטה פעל כעמותה, ולא נדרש לדווח על הכנסותיו ועל עובדיו.

השופטת אף תהתה מדוע המדינה כלל לא טרחה לזמן עדים רלוונטיים להעיד על מהות ההסכם שנחתם בין הצדדים, ובמיוחד את פקיד השומה שעמד מאחוריו.

השופטת קבעה כי ההסכם כשלעצמו לא היה בלתי חוקי. ההסכם למעשה הכיר בהוצאות החברה לצורכי פעילותה שלא ניתן להמציא להן אסמכתאות, ולכן נקבע בו שיעור מסוים אותו היא תהיה רשאית לנכות גם ללא אסמכתאות.

על סמך כל אלה, קבעה השופטת כי המדינה לא יכולה שלא לכבד את ההסכם למפרע, ביחס לשנים 2005-2008.

עם זאת, ציינה השופטת, יש להביא בחשבון את העובדה שמדובר בסכומים גבוהים של מיליוני שקלים כל שנה, ולכן המדינה רשאית לשקול אם להמשיך ליישם את ההסכם. משכך, אין פסול בהחלטתה להשתחרר מחיוביה, שהרי החברה בוודאי הבינה שניכוי הוצאות ללא אסמכתאות הוא עניין חריג שלא יימשך לעד.

לבסוף מתחה השופטת אגמון-גונן ביקורת כלפי התנהלות המדינה בתיק, והוסיפה כי על רשות המיסים להציג את הסכמי השומות המוסכמות לפני הציבור, כדי שיהיה מי שירתיע על הסכמים בלתי סבירים או בלתי חוקיים.

המדינה תישא בהוצאות המערערת בסך 25 אלף שקל.

  • ב"כ המערערת: עו"ד ד"ר משה דרוקר, עו"ד אריאל דיאמנט
  • ב"כ המשיבה: עו"ד יפעת גול (שושן)

לפסק הדין לחצו כאן

הכותב: עו"ד (רו"ח) מאורי עמפלי עוסק בדיני מסים

לעורכי דין מסים • אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

** הכותב לא ייצג בתיק

*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.