בהסכם הגירושין העביר האיש לאישה את זכויותיו במשק במושב, כולל צימרים במתחם, והותיר לעצמו את הלול וכמה קונטיינרים המשמשים כמחסנים. מנגד, התחייבה האישה להעביר בעתיד חצי מהזכויות במשק לשלושת ילדיהם. בסוף 2010 אישר ביה"ד הרבני את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק דין.
לייעוץ בתחום:
פנו לעורך דין משפחה
ב-2011 חתמו בני הזוג על הסכם גירושין נוסף, שלפיו המשק כולו יעבור לבעלותם המשותפת הילדים. בטרם קיבל ההסכם תוקף של פסק דין חזקה בה האישה מהסכמתה.
על רקע זה תבע האיש את ביטול ההסכם הראשון בבית הדין הרבני באשדוד, בטענה כי נערך "למראית עין". לדבריו, ההסכם הפיקטיבי נחתם בשל הסתבכותו הכלכלית ומתוך חשש בני הזוג מפני הנושים.
כהוכחה לדבריו טען התובע כי בסמוך לאחר מתן הגט הוא חזר לגור יחד עם גרושתו בביתם. כמו כן, נטען כי ההסכם לא הגיוני, ולא ייתכן לייחס לו כוונה לוותר על חלקו במשק.
האישה טענה כי ההסכם אמיתי, ונערך על רקע התדרדרות מערכת היחסים בין השניים. לדבריה, הם המשיכו לגור יחד לאחר הגירושין לתקופה קצרה, ומכורח הנסיבות ובשל "טוב לבה", והתחשבותה בכך שהתובע היה אז בתקופת לימודים. היא הדגישה כי הם לא קיימו יחסי אישות בתקופה זו.
האישה הוסיפה כי בעקבות לחצים שהפעיל עליה התובע, היא הסכימה בלית ברירה לחתום על ההסכם השני, אך חזרה בה בטרם אושר בבית הדין, ועל כן ביקשה לקיים את ההסכם הראשון.
הותיר בידיו חלקים מהמשק
הדיין הרב יוסף יצחק רבינוביץ הבהיר כי מכיוון שהאישה חזרה בה מחתימתה על ההסכם השני בטרם אושר על ידי בית הדין, ההסכם אינו תקף, וממילא אינו מבטל את ההסכם הראשון.
לטעמו, בנוגע להסכם הראשון חלה לכאורה הלכת "שטר מברחת", לפיה הסכם מתנה שנערך רק כדי להבריח נכסים מבעלי חוב – בטל. אולם בהתאם להלכה, הסביר הדיין, כלל זה חל רק כשהחייב העביר את כל נכסיו במתנה, ולא כשהשאיר בידיו חלק מהם לצורכי לפרנסתו.
במקרה זה, הבעל הותיר בידיו חלקים מהמשק – את הלול והקונטיינרים – ולכן דין "שטר מברחת" אינו חל.
בנוסף, ההסכם כלל חיובים מצדם של שני הצדדים, ולכן יש בו היבט של מכירה, כך שלא מדובר בהסכם מתנה, וגם מטעם זה לא חל דין "שטר מברחת" המבטל את ההסכם.
כמו כן, הדיין ציין כי בהסכם התחייבה האישה להעביר את מחצית המשק שקיבלה מהבעל לילדים, המהווים בעלי הדין האמיתיים. לפיכך, גם אם האישה הייתה מודה בטענות התובע – לא ניתן היה לבטל את ההסכם כל עוד לא הובאו הוכחות ברורות להיותו הסכם פיקטיבי.
במקרה זה, הוכח כי מערכת היחסים בין הצדדים הייתה מדורדרת כשנה לפני חתימת ההסכם. הדיין הבהיר כי הדבר מחזק את ההנחה שהצדדים באמת התכוונו להתגרש ולהסדיר את היחסים הכלכליים ביניהם.
לפיכך דחה הדיין את התביעה וקבע כי ההסכם תקף. בסוף דבריו כתב הדיין כי "יש לעקור את המנהג לנצל לרעה הליכי משפט על ידי בעלי דין ההופכים ערכאות שיפוטיות לכלי יוצר למטרת רווחים כלכליים", וקנס את הצדדים ב-5,000 שקל כל אחד לטובת אוצר המדינה. הדיינים הרב אברהם עטייא והרב משה אמסלם הצטרפו לפסק הדין.
- ב"כ התובע: לא צוין
- ב"כ הנתבעת: עו"ד שירי מלכה
לעורכי דין דיני משפחה • לפסקי הדין לחצו כאן.
הכותב: עורך דין אסף לאור עוסק בדיני משפחה.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין".
* הכותב לא ייצג בתיק
** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.